הוא בריצה, אני בהליכה.
אבל לא תמיד זה היה כך.

היו זמנים שישבתי בבית, חיכיתי, חשבתי, התבאסתי.
הרגשתי כמו אישה קטנה, מחכה בבית שבעלולי יחזור.
הייתי חסרת מעוף, חשתי מיותמת.
ולא, אני לא מגזימה.
היה לי קשה מאוד להיות לבד.

בנוסף, לעיתים זו הרגשה לא נעימה,
לחכות בבית לבן / בת הזוג.
גם אם סומכים ב- 100% על בן הזוג,
עולות מחשבות ותהיות.
גם אם נאמר לעצמנו שזה לא מזיז לנו,
זה לא באמת ככה.

בעלולי ואני, מאז ומעולם היינו בלתי נפרדים.
כל הטיולים לחו"ל, הטיולים בארץ,
תמיד היינו עושים הכל ביחד כזוג או עם הילדים.
מעט מאוד קרה שעשינו דברים בנפרד.
ככה הרגיש לנו נכון. ככה התאים לנו.
ככה היינו מהרגע שהכרנו.

ואז הוא התחיל לרוץ. ולרוץ. ולרוץ.

פעמיים באמצע שבוע ואז בשבת.
ואז הקפה בשבת אחרי הריצה,
ואז מפגשים בערבים עם החברים לריצה,
ואז אני – לבד.
ובאמת שלא ידעתי מה זה להיות כל כך לבד.

והתחיל המירמור. הכעסים, החוסר הבנה.
מצאתי את עצמי מתבאסת וכמובן לא מפרגנת.
הייתי מחכה לו שיחזור מהקפה של שבת אחרי הריצה,
ורק אז להתחיל את יומנו המשותף.

וזהו, שזה לא מצא חן בעיניי.
אמרתי לעצמי שאני מוכרחה לחבר אותנו מחדש.
כן, גם כאן.
שוב, לא ידעתי משהו אחר.
לא ידעתי איך זה לבלות שבתות או ערבים לבד.
זה לא התאים לי. לא יצרתי לעצמי מסגרת כזו כל חיי.

אז התחלתי לרוץ. אפילו בקבוצת הריצה שלו.

הוא היה רץ בערבים ואני רצתי בבקרים.
ככה שמרנו כל אחד על הייחודיות שלו,
אך היינו בעצם תחת אותה קבוצת ריצה,
ביחד, אך עדיין לחוד.
אני הכרתי נשים מדהימות בריצות הבוקר,
ולו היו את החברים שלו שהוא רץ איתם בערב.

אבל בכל זאת זה שינה משהו.
זה שינה, כי עכשיו גם אני הכרתי אותם.
התחברתי לפרצופים מאחורי השמות,
ידעתי למי הוא מתייחס בסיפור כזה או אחר.
יכולתי להיות שוב שותפה לשיחות שלנו, לחששות שלו,
לעדכונים וללבטים. ידעתי על מי הוא מדבר כי הכרתי אותם.

ואז כשהיו ערבי ריצה משותפים, אני גם הייתי הולכת.
לא בתור אשתו הנודניקית,
אלא שוות ערך ומוערכת בזכות עצמי.
הכרתי את האנשים, הרגשתי שייכת.
הרי רצתי איתם… זוכרים ?
זה נתן לנו עוד המשכיות של ביחד.
עשה לנו טוב שאנו עושים את אותו הדבר.
את השבת בבוקר כבר היינו עושים יחדיו.
מהרגע הראשון של ההתעוררות ועד לקפה שאחרי.

כעבור שנה של ריצה, תחרויות, עידודים מצד בעלולי,
החלטתי שהריצה לא בשבילי.
ניסיתי, חוויתי, אבל פחות התחבר לי.
החלטתי להפסיק לרוץ.

אבל – כבר הייתי שם. היינו ביחד.
כבר יצרנו לנו חברויות שזה כמו משפחה.
יצרנו לנו קבוצה שכיף לנו לבלות איתם יחדיו.
יצרנו לנו את השגרה המבורכת של הביחד בשבת.
לא ממש יכולתי לוותר על זה.
לא רציתי לוותר על זה. היה לי טוב. היה לנו טוב.

אז מצאתי את הנישה שלי. את הנוחות שלי.

כן, נפגשים השכם בבוקר עם החברים לריצה.

אני מבררת כמה הם רצים.
15 ק"מ ? 18 ק"מ ? כמה ? רק תגידו…
שהם ירוצו, ייהנו להם בכיף….
ואז אני מחשבת את זמן הריצה שלהם,
כולל כל ההפסקות למים / פיפי וכו'….
ומוצאת לעצמי את הזמן שאני הולכת במקביל אליהם.
כן, הולכת. שבת בבוקר. בים.
עם אוזניות, אני ועצמי ונהנית מכל רגע.
שעה וחצי, שעתיים, כמה שזמן הריצה שלהם נותן לי.

נפלא !! איזה כיף לי !!
כמה זמן נקי וטהור יש לי להליכה.

והבונוס ? – כן… הבונוס זה לקום ביחד בבוקר.

לצאת ביחד כשעוד חושך בחוץ
ולהגיע לנקודת המפגש עם החברים לריצה.
לתת לו נשיקה לפני שהוא מתחיל את המסלול,
לאחל לו בהצלחה וריצה נעימה.

הוא רץ כמה שהוא רוצה, עם השותפים שלו לריצה.
בתום הריצה נפגשים לקפה ומאפה.
לפעמים ממשיכים לשבת בפארק ונהנים מהשמש,
עם סלסלת פיקניק ומעדנים שכולם התארגנו להביא.
פתאום שוב הכל ביחד כל כך ונכון כל כך.
ואני לא מחכה לשובו בבית.

ומה אתכם?
האם גם אתם מצאתם את הנישה שלכם?
את מה שעושה לכם טוב כזוג ומחבר בינכם ?
אשמח לשמוע את קולכם.