תנו לי לחיות בתוך לונה פארק, סופרלנד, כל גן שעשועים, בארץ או בעולם.
ממש ממש בתוך. לעלות ולרדת כל היום מכל המתקנים, לקבל סחרחורת ולהרגיש בעננים.

כל חיי הרגשתי שאני בלונה פארק. ולאו דווקא בגלל שביליתי שם הרבה.
פשוט החיים היו כאלה, מקצה לקצה.
טלטלו אותי, סחררו אותי הרימו אותי למעלה והפילו אותי למטה.
ואני, ממש כמו בלונה פארק, ככה היו חיי.

למה היו ? – עדיין.
רק שבמשך השנים למדתי איך למתן את הסחרחורות ממתקני החיים,
איך לעלות על רכבת ההרים ולא לקבל ממנה בחילה.
איך לדעת להתמודד עם כל מה שצפוי לנו בכל סיבוב, בכל פניה.

המתקנים בגני השעשועים, ללא ספק מסמלים את החיים.
עליות, ירידות, לפעמים תלול, לפעמים מתון.

פעם צונחים מגובה רב למטה ובפעם אחרת שטים בברבורים.
פעם מסתובבים כמו במתקן התמנון ולא מוצאים מנוח
ובפעם אחרת עולים לגלגל הענק ורואים את כולם כל כך קטנים – ונרגעים.

עוד כשהייתי צעירה, אהבתי את כל המתקנים.
הייתי גוררת את הוריי, את אחי, חברות, כל מי שיכולתי, רק כדי שיבואו איתי.
לאט לאט גיליתי, שאני זו שעולה על המתקנים, כל השאר, שומרים על התיקים.
הייתי רצה לקופות, ממהרת לקנות את כרטיס הכניסה,
רצה פנימה לתוך גן השעשועים הענק, מסתכלת ימינה ושמאלה,
שואפת אליי את האווירה הקסומה של המקום,
מאתרת בעיניי את הרכבות הרים ומסמנת לי אותם בראש.
עוברת על מפת המקום ומתחילה לרוץ ממתקן למתקן.

כשנולדו ילדיי, הבנתי שאני "חייבת" אותם איתי.
אמרתי לעצמי וגם לבן זוגי, שאלו חוויות מטריפות של החושים.
שאם אני נהנית מכל הטירוף הזה, גם הם צריכים להישאב לתוך זה.
נו… אז הצלחתי J

מגיל צעיר העליתי אותם על כל המתקנים האפשריים.
זה לא היה פשוט ואפילו לפעמים קצת לא נעים.
בכל זאת, לא תמיד הם רצו לעלות למתקנים וגם פחדו.
אז עבדתי איתם לאט לאט.
הסברתי, הדרכתי עד שהם למדו ליהנות מהרגעים המטורפים.
ואז, כשהגיע הרגע והם היו ממש גדולים,
הם ואני, פשוט היינו רצים לכל המתקנים !

מעיר לעיר, מארץ לארץ.
לכל מקום שהגענו,
תמיד הייתי משלבת את הגן שעשועים המקומי.
(לדוגמא אפשר לראות בפוסט על הולנד).

הייתי בונה להם את הטיול המשפחתי, כך שיהיה יום רגוע במוזיאון,
או בטיול בטבע, ויום שהוא מלא אדרנלין בכל דרך אפשרית.
והילדים, פיתחו עימי כישרון ריצה ולמידת עמידה בתורים הארוכים.
זה גם נתן לנו זמן להעביר חוויות ולהתמודד עם הפחדים.
בעלולי שיחייה, היה מחכה לנו למטה עם התיקים,
ואנחנו היינו רצים לכל המתקנים. עולים, יורדים ושוב ושוב.

לפעמים היינו גם מצליחים לגרור אותו אתנו.
לפעמים הוא היה בורח לנו ברגע האחרון,
ממש לפני שהורידו עליו את הברזלים המחזקים של המתקן…

בלונה פארק, אנו בוחרים על איזה מתקן אנו רוצים לעלות.
חושבים ותוהים מה הוא יעשה לנו, איך נרגיש כשנהיה עליו.
האם נקבל סחרחורת, האם יהיו לנו בחילות ?
האם ארד וארצה לעלות עליו שוב ?
אנחנו לא יכולים לדעת. רק לנחש. לחשוב.

כי הרי גם ככה זה בחיים.
אני מאמינה גדולה שהחיים הם כמו לונה פארק אחד גדול.
פעם אני למעלה, פעם אני למטה.
פעם מסוחררת ופעם מרוגשת.
לפעמים אני ברוגע ובאקסטרים בפעם אחרת.

בחיים, לא תמיד אנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים.
אנחנו רק רוצים להניח שהדרך שבחרנו תהיה טובה לנו.
תעשיר אותנו, תלמד אותנו ותיתן לנו כלים.

כמו בלונה פארק, כך גם בחיים.
אנחנו צריכים לנסות, להעז, לעלות למתקן שיטלטל אותנו,
ולדעת שכשנרד ממנו, עדיין נשאר אנחנו.
אולי אפילו יותר מחוזקים. יותר חכמים.

כי בעצם ניסינו, ראינו שזה לא תמיד בשבילנו,
אך בחרנו להמשיך הלאה בדרכנו, לעבר המתקן הבא של חיינו.

יש כל כך הרבה דברים בחיים שמטלטלים אותנו,
שמדירים שינה מעיננו.
אנחנו רוצים להתייחס אל הדברים הללו כמשהו רגעי.
כמו רכבת הרים, שתוך 60 שניות וסיימנו !
שהנה ניסינו, עלינו עליה וראינו שהיא לא כל כך גרועה.

לדעת לסמוך עלינו, שגם בטלטלות של חיינו,
שגם במרוץ החיים שלנו, תמיד נוכל לרדת, לעצור.
תמיד מחכה לנו עוד עלייה ועוד ירידה.
כמו רכבת הרים מטורפת ואנחנו צריכים רק לשרוד.
לקחת אוויר בין רכבת הרים אחת לשנייה.
לדעת שהרכבת תיקח אותנו למקום אחר,
אך לא נהיה שם לעד.

אז תיקחו נשימה,
תנו לרכבת לטלטל אתכם
וחיזרו לקרקע בחזרה.