קשה להתקדם כשאנחנו עדיין מביטים לאחור.

כשיש משהו שתוקע אותנו
ומפריע לנו בתפקוד היומיומי.

הלוואי והיינו יכולים לשחרר כל כך מהר

את כל מה שמעכב אותנו.

כי הכי קל זה להיתקע על דברים,

לנהל את עצמנו לא נכון,

ולחזור על טעויות שוב ושוב ושוב.

החיים הם מסע מתמשך,

והחיים מתרחשים רק יום אחד בכל פעם,

ולפעמים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מביטים אחורה,

מחפשים תשובות או מנסים להבין איפה טעינו.

אבל, ככל שנביט יותר אחורה,

כך יהיה לנו יותר קשה להתקדם.

כל מבט לאחור משאיר אותנו לכודים בזמן שעבר,

במקום לפנות קדימה, אל העתיד.

אז איך אני אתקדם אם אני עדיין מביטה לאחור ?

איך אצליח לשנות, לשפר, להעצים את עצמי,

אם כל דבר שאני עושה מפריע לי בדרך ?

ולמה בעצם אני עדיין שם ?

למה כל כך קשה לי לשחרר

ואני נתקעת על אותם דברים שמכבים אותי,

שלא משרתים אותי, שפוגעים בי.

אני כל כך לא רוצה להיות במקום הזה,

אך בכל פעם,
אני מוצאת את עצמי חוזרת למקום הזה שוב ושוב.

אני מסתכלת בהערצה על אנשים,

שמצליחים להתקדם, לפרוץ,

לא מסתכלים לאחור ופשוט רצים עם האמת שלהם.

עם מה שיש להם. מה שהם מאמינים בזה.

והם מתקדמים ותופסים להם עוד ועוד מהחיים,

עם ההחלטות שלהם.

אני עדיין מישהי שחיה את השאלה.

אני לא מנסה למצוא את התשובה הנכונה כל הזמן,

ולכן קשה מאוד להתקדם. אני נתקעת.

מפחדת להתמודד או להתניע קדימה.

התשובות סביבי מאוד לא ברורות ומאוד מורכבות,

עד הרמה שהן פשוט מעכבות.

כי כשאתה עסוק בלשאול שאלות,

או לא בטוח בדברים שאתה עושה, כך קשה להתקדם.

ולא פעם קורה הדבר שהכי שונאת וקשה לי:

כשאני שואלת את השאלות, מתעכבת על נקודות,

נותנת לעצמי את התשובות ואת האופציות,

ובכל זאת אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לבצע את הפתרון הנכון  לי,

עם תשובה שכבר נתתי עליה את הדעת,

ושוב חזרתי אחורנית עם ההחלטה לגביה.

אם כל הזמן נשאר במקום שבו אנחנו לא מרוצים,

אנחנו בעצם לא נותנים לעצמנו את ההזדמנות לצמוח.

כל החלטה שאנחנו לא לוקחים,

כל פעם שאנחנו בוחרים להישאר במוכר והנוח,

למרות שהוא כבר לא משרת אותנו,

אנחנו בעצם מסרבים לשינוי.

אנחנו תקועים במעגל שלא נותן לנו להתקדם.

אין "דרך אחת נכונה" בחיים,

ואין רגע שבו הכל מתיישב בדיוק במקום.

החיים עשויים להיות מורכבים, מלאים באי-וודאות,

ולפעמים גם מלאים בשאלות ובדרכים שיכולים להכביד עלינו.

אבל השאלה היא:

האם אני רוצה להישאר תקועה בשאלות האלו לנצח?

או שאבחר לקחת את הצעד הבא,

גם אם אני לא בטוחה לאן הוא יוביל?

למה אני לא מצליחה לשחרר,

ואיך אני יכולה לבחור בכל יום מחדש

לשחרר את מה שלא משרת אותי.

האנשים שאני מביטה עליהם בהערצה,

לא תמיד יש להם את התשובות המושלמות.

הם פשוט לא מפחדים להמשיך קדימה

גם כשהם לא יודעים כל פרט ופרט בדרך.

הם מאמינים בדרך שלהם,

מתמודדים עם חוסר הוודאות,

ועם הזמן, הם רואים את השינוי קורה.

כל צעד קטן שהם עושים – בונה את הדרך,

גם אם הדרך לא תמיד ברורה מראש.

הם לא נכנעים למחשבות שמושכות אותם אחורה.

והו, הו…. אני טובה בליפול אחורה.

כל עוד אביט לאחור –

כל עוד אשאל את השאלות –

זה לא יקרה.

צריכים לקחת בחשבון,

שהחיים המושלמים שנבנה לנו,

יהיה מורכבים מחיים שלמים של ימים לא מושלמים.

ואם אצליח כך לחשוב,

אם אצליח כך לראות את הדברים,

אז רק כך אפשר יהיה להתקדם.

כן, אני רוצה ממש להאמין בכך.

וזה לא אומר שהדרך קלה.

זה לא אומר שלא יהיו קשיים בדרך,

אבל זה כן אומר שהמאמץ ישתלם.

שינוי לא מתרחש סתם ככה.

הוא דורש פעולה.

לא להילחם במה שלא אפשרי,

ולא להביט לאחור. התשובות לא שם.

הן קדימה, בדרך שלי.