מכירים את: שברת, שילמת ?

כמה פעמים נתקלנו בזה בחנויות ?

האמת, נראה לי שזה יותר של פעם.

לא שמתי לב שיש בחנויות כיום את השלט הזה.

אני חושבת שזה בגלל שהדברים שאנו קונים היום,

הם כל כך זולים וחסרי משמעות מבחינת עלויות.

וגם הדברים שקונים היום, הם יותר זניחים.

כמעט כמו בחיים.

אבל מה אם שברת, שילמת בחיים היומיומיים ?

כמה פעמים שברתי בחיים ?
לאו דווקא כוס זכוכית.
מילה שנאמרה, משפט שנכתב, מעשה שנעשה.

היו רגעים שהתפרצתי, התרחקתי, נעלמתי.
רגעים שבהם עשיתי מהלך שידעתי שהוא חד, כואב, אולי אפילו הרסני.
וברגעים האלה – הרגשתי בדיוק כמו בשלט ההוא שתלוי בחנויות:
"שברת – שילמת."

קל לשבור דברים, קשה לתקן את מה ששברת.

שילמתי ולא בכסף.
שילמתי בתחושת כישלון.
באשמה. בצער. ב"מה עשיתי".

מילים שנאמרו, יחסים שנפרמו,
חלקם בכעס, חלקם בפזיזות.

והכל בדרך אל חזור.
מבלי אפשרות לתקן את מה שאיננו כבר.

לא פעם עשיתי טעויות של:
שוברים את  הכלים ולא משחקים.

המזל הגדול שלי זה האנשים הסובבים אותי.

שיש להם אורך רוח אליי והם מכילים אותי.

מה אגיד ? – זכיתי.

אז גם בשגרה ששברתי, יכולתי לתקן. נתנו לי.

ולפעמים התיקון היה יפה יותר מהמקור.

מיוחד יותר.

למדתי שדברים בהחלט יכולים להיות יפים יותר אחרי שהם נשברים.
זה לא אומר שצריכים לשבור אותם,

אבל יש מזל כשניתנת ההזדמנות להרכיב אותם מחדש,

לחבר את החתיכות בצורה אחרת,

וליצור הווה חדש.

כמו אצל היפנים, שמתקנים כלים שבורים בזהב.

לא מסתירים את הסדקים אלא מדגישים אותם.

אומנות יפנית עתיקה הנקראת: קינטסוגי.

קינטסוגי הוא לא רק תיקון של חפץ – אלא תפיסת עולם.

אמירה עדינה אך עמוקה:

הפגמים, הסדקים והצלקות שלנו – הם חלק מהסיפור שלנו.

הכלי נפל, התרסק – ואז נבנה מחדש.

וכמה שאני מתחברת לזה.

הבנתי שגם אני, עם כל הסדקים שלי, עדיין ראויה לאהבה.
שגם מערכות יחסים, גם טעויות,

לא תמיד נגמרות בקריסה. לפעמים הן מתחילות שם.
לפעמים שיחה כנה אחרי שבר יוצרת קשר עמוק יותר.
לפעמים תיקון לא מחזיר אותנו למה שהיה,

אלא בונה משהו חדש, אחר, חזק יותר.

אבל… לא כל דבר אפשר או נכון לתקן.

לפעמים צריך גם לשחרר.
לא להחזיר את הכלי הישן למדף,

לשחרר את החברות המסוימת הזו,

ובוחרים כלים אחרים לחיים שאני רוצה לחיות.

לא תמיד פשוט לעשות את זה.

לפעמים, אומנות ההרכבה מחדש, ההדבקה מחדש,

מחייבים הרבה כוחות מאיתנו,

הרבה אורח רוח והתמודדות.

כי הכי קל זה לשבור, לנפץ, לזרוק את מה שאנחנו רוצים,

אבל קשה ביותר לחבר את הכל מחדש.

וכמה הייתי טובה בלנפץ, בלזרוק, לשבור.

וכמה קשה אחר כך היה לחזור מעצמי,

להתנצל, לחבר את החתיכות מחדש.

אז אמרתי שיש סביבי אנשים, משפחה שאוהבים.

שסלחו, שהבינו את הרגע.

אבל זה לא אומר שאני הייתי שלמה עם זה.

היה לי קשה מאוד לראות את הדברים ששברתי, שהרסתי.

את החפצים וגם את החברויות.

זה נשאר איתי.

זה הולך איתי.

ואני גוררת את זה אחרי.

אבל היום, אני לומדת להחזיק יותר בעדינות.

לוקחת אוויר לפני שאני שוברת.

ואם בכל זאת משהו נסדק – אני מנסה להדביק אותו בזהב.

כי החיים לא מושלמים –

אבל אולי הם יפים יותר ככה, עם כל הסדקים.