איך מחליטים על גבולות בתוך ביתנו ?

כהורים, אנו צריכים להעניק לילדנו את המקום הבטוח שלהם.

ולכן גם אנחנו, צריכים קצת חוקים וגם גבולות,

כדי לשמור על השפיות שלנו ולמען הסדר הטוב של חיינו.

קשה לנו לראות את הילדים שלנו חווים קושי.

אבל כשאנו חושבים על הילדים שאנו רוצים לפגוש בעוד 15-20 שנה,

אז רובנו מדברים על ילדים אחראיים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי.

לכן, עוד כשהם קטנים, אנו צריכים לאפשר להם לחוות קשת רחבה של רגשות:

תסכול, קושי, דחייה, כעס, תעוזה, שייכות, רגישות, חוסר הצלחה וכו׳.

לתת להם הזדמנות לתרגל התמודדות עם כל זה.

וחלק מהדברים הללו קורים גם בעקבות גבולות וחוקים שאנו מציבים להם.

זה מה שייתן להם ביטחון בחיים. 
(שרון בר, הנחיית הורים) 

כשילדיי היו קטנים,

היו לנו בבית המון חוקים וגבולות.

גדלנו יחד איתם מהרגע שנולדו,

ולמדנו את ההתנהלות שלנו כהורים וילדים.

כעת, ממרום גילם (וגילי),

אני יודעת כמה החוקים והגבולות האלו שמרו עליהם,

נתנו להם את היכולת להתמודד עם החיים גם במקומות הקשים.

אז מה ההבדל בין חוק לגבול ואיך מגבילים את הילדים מבלי להרגיש רע עם עצמנו ?

חוק – דִּין, תַּקָּנָה הַנִּקְבַּעַת עַל יְדֵי רָשׁוּת עֶלְיוֹנָה וְהִיא חוֹבָה עַל הַכֹּל.

משהו שאסור לעבור עליו אף פעם, כמו לעשות משהו מסוכן, להתנהג בחוסר כבוד וכו'.

ומי אם לא אנחנו ההורים הם הרשות העליונה ?

בביתנו, החוק היה שכל אחד ישן במיטתו.

השינה הייתה מבחינתי פרמטר חשוב לילדים ולהתנהגות היומיומית שלהם,

ולא פחות לי ולבעלולי שתהיה לנו את הפרטיות שלנו.

לא רציתי ילדים "שיזלגו" למיטה שלנו בכל שעה ביום.

אז בילד הראשון, שאיתו עושים את כל הטעויות,

אחרי 8 חודשים התחלנו את שיטת החמש דקות.

המתוק שלי למד מהר מאוד שהמיטה שלו זה המקום שלו,

והוא לא יכול לקום ממנה עד הבוקר,

ואח"כ עם האחים שלו – זה זרם כבר בקלות.

גם לרדת מהאופניים כשחוצים את הכביש,

זה חוק בל יעבור.

קודם כל – הבטיחות. וכך תמיד היה.

ומהו גבול ? – קָו מַבְדִּיל בֵּין מָקוֹם לְמָקוֹם – בֵּין שָׂדֶה לְשָׂדֶה, בֵּין עִיר לְעִיר, בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ.

אז גבולות שונים בין הורים לילדים, בין מתבגרים לתינוקות,

ולכן, גם אצלנו, כשהיה פער בין הילדים הגדולים,

לקנגורו שלי שנולד אחרי 7  שנים מהאחרונה,

שעת השינה שלו הייתה שונה משל האחים שלו – וזה היה מקובל.

איך מחליטים על גבולות וחוקים ?

בודקים מה מתאים לנו, למשפחה שלנו,

להורות שאנחנו חולקים, לזוגיות.

או אולי אם זו משפחה חד הורית – מה מתאים לי וליכולות שלי בגידול הילדים.

עושים חושבים על כל נושא ונושא.

לאחר שהתגבשה ההחלטה,

חשוב לשבת עם הילדים ולעדכן אותם,

אחרת הם לא יבינו מאיפה זה נפל עליהם.

תנהלו שיחה עניינית אך עם שיתוף והסבר לילדים (ככל הניתן לפי גיל הילד),

צרו אווירה נעימה סביב השיחה ואל תהיו נוקשים מדי.

גם אל תציבו גבול שאתם לא יכולים לאכוף אותו, או לעמוד בו.

אנחנו בזמנו ניהלנו הרבה מפגשי גבולות עם הילדים.

מאחר והם היו 3 ילדים עם הפרשים קטנים ביניהם,

אז הם גדלו כמו שלישיה. היה "קל" לנהל את הגבולות,

כי לכולם הגיע אותם דברים.

רק כשנולד הקטן, בהפרש רציני מהכי קטנה בשלישיה,

הוא קיבל גבולות אחרים לעומת אחיו.

ויש לציין, שמאחר וגבולות היו דברים ברורים בביתנו,

הוא הבין את כל מה שנאמר וידע שזאת החלטה.

רק חשוב בהחלט לא לוותר.

אם החלטנו על גבול מסוים,

חובה להתמיד בו עם כל הקושי הראשוני.

בהמשך הדרך – זה יתקבע כהחלטה ויהיה מובן מאליו לשני הצדדים,

ללא מריבות וויכוחים מיותרים.

ובואו, גם לי היו "איומי סרק" ברגע של עצבים.

לא לצאת מהבית חודש,

לא לראות טלוויזיה שבועיים,

ועוד כל מיני יציאות באין כניסה.

אלה גבולות לא הגיוניים שיוצאים מפינו ברגע כעס,

ואז הייתי מנסה בכל פעם "ליפות" את האמירה שלי

ולהגדיר את זה מחדש כדי לצאת מזה.

ותאמינו לי, זה היה קשה.

בבית היו לנו גבולות וזמנים מאוד ברורים.

של שעת חזרה הביתה מבילויים,

דרישה לארוחה משפחתית כל ערב.

הצבת גבולות של שיעורי בית מיד עם החזרה מביה"ס וכו'.

גם בשעת השינה כמובן.

אם ילד היה מושך זמן בהתארגנות לשנת לילה,

זה בא על חשבון משהו אחר, כמו הקראת סיפור לפני השינה.

ולמיטה נכנסים ב 20:00 גם אם לא נרדמים באותו הרגע,

אבל זוהי שעת ההשכבה והתמדנו בה.

(עוד על היתרון של זמנים קבועים ליצירת הרגלים, בפוסט בחודש הבא.)

נתנו לילדים להיות שותפים מלאים בעשייה של הבית,

להיות חלק מהיום יום והשגרה.

(ועוד מזה בפוסט: ילדים זה שמחה.)

זה נתן לילדים המון הערכה והם אהבו את זה מאוד.

הילדים היו עובדים איתנו במטבח, עוזרים לרחוץ את האח/ות הקטנים,

הכל הם היו עושים ביחד ! אוכל, מקלחות, משחקים, יציאות מחוץ לבית.

כך הרווחנו אהבה בין האחים והם למדו לתמוך ולעזור אחד לשני.

לעיתים הייתי משלבת חיזוקים על התנהלות טובה של הילדים עם איזה פרס קטן.

כל דבר הולך… ממתק, צעצוע קטן, משהו ייחודי רק לילד.

כל דבר עבד בשביל לתת לילד הרגשה טובה שהוא התנהל לפי חוקי הבית.

לא נתתי לילד ציון, אלא התייחסתי בכבוד למטרה שהוא הגיע אליה.

גם בחנויות הממתקים, ששם הכי קשה לתת גבולות לילדים,

הייתי נותנת לכל אחד שקית ומאפשרת להם למלא אותה עד לגבול שקבעתי להם מראש.

כך היה להם ברור וידוע לכמה ממתקים אני מסכימה ולא היו וויכוחים.

וגם – אם הילד מוחה, או בוכה, או רוקע ברגליו – מותר לו.

הוא מנסה לבדוק את הגבול,

מנסה לראות אם יצליח לקבל יותר ממתק/שעת שינה/שעות טלוויזיה.

אבל אם החלטנו – בבקשה נהיה עקביים.

אם לא נעמוד בהחלטות שלנו, ללא ספק נבלבל את הילד,

שינסה שוב בפעם אחרת.

אבל אם החלטנו "לצפר" אותו בעוד ממתק/שעת שינה, או בכל דבר אחר,

לתת לילד הסבר הגיוני למה זה אושר הפעם ולהדגיש שזה לא יקרה בכל פעם.

מבטיחה לכם שההשקעה היום – משתלמת מאוד בעתיד. מניסיון 🙂

ומה אם הילדים חצו את הגבול ? –

כאן נכנס תפקיד העונש.

את העונש יש לתת צמוד לחציית הגבול ולא בדיעבד.

וגם כמובן לנמק, להסביר – בקצרה !

ולתת עונשים שקשורים למעשה.

מותר לתת עונשים !!

מותר לנו להיות הורים ולא תמיד חברים של הילדים.

הם זקוקים לזה לא פחות. זה חלק מהגבולות,

זה עוזר גם בניהול הבית.

אבל האם יש מקום לגמישות ?

האם התגמשות בכלל נכונה? האם יש השלכות לחוסר התגמשות?

כשנתתי לילדיי לקרוא את הפוסט טרם צאתו,

בני הגדול העלה את השאלות האלו בפניי וגרם לי למחשבות נוספות.

חוקים – לא ניתן להגמיש. זה חוק.

אך גבולות ניתנים לשינוי, להערכה מחדש, לבדיקה.

ובמשך השנים הרבה גבולות השתנו אצלנו.

אם זה מפאת גילם של הילדים,

או בגלל חשיבה לא נכונה שניהלנו בעבר.

גם עשיתי הרבה טעויות בדרך.

אבל אפשר לשנות.

לרוב היינו "מגבים" את השינוי בישיבה משפחתית והצהרת כוונות.

תמיד הכל היה פתוח אצלנו ודיברנו על שינויים.

זה גרם לילדים מקום להשמיע את קולם,

ואנחנו אמרנו את אשר אנחנו משנים או משתנים.

ללא ספק אני חושבת שהתגמשות בגבולות – זה דבר נכון לעשות,

בהתאם למשפחתיות שאנחנו.

שחר כתב לי שיש גבולות מסוימים שעזרו להם בתור ילדים להבין את המסגרת,

אבל יש גבולות מסוימים שהם רק היו עסוקים בלפרוץ אותם…

ואיך הילדים שלי ניסו לפרוץ גבולות בעבר ?

כשהיינו יוצאים מהבית – הם נשארו לראות טלוויזיה בסלון.

וגם אם היו צריכים לסיים בשעה מסוימת (גבול), הם לא היו עושים זאת.

ואז כשהיינו מגיעים הביתה והם קלטו את זה, הם היו ממהרים לכבות ולעלות לחדריהם.

מה שהם לא ידעו, זה שאנחנו רואים מבחוץ את ההשתקפות של הטלוויזיה וידענו שהם נשארו יותר מאוחר.

לא תמיד היינו מעירים להם על זה… היינו נותנים להם לחשוב שאנחנו לא יודעים…

או שהם היו אמורים לצחצח שיניים בערב לפני השינה,

אבל כדי "לנצח" אותנו, הם לא היו מצחצחים.

מורדים בגבולות.

אני הייתי בודקת האם מברשת השיניים רטובה או יבשה,

וכך ידעתי אם הם צחצחו שיניים.

זה גבול לדוגמא, שלא וויתרתי עליו.

אם ראיתי שהם לא צחצחו, הם היו קמים לצחצח שיניים אחרי דבר כזה.

ואז הם התחילו  להתחכם, והיו מרטיבים את המברשת, העיקר לא לצחצח.

תבינו, הם היו הולכים לאמבטיה, מרטיבים את המברשת ופשוט לא מצחצחים….

אז כן, אני חושבת שיש מקום לגמישות בגבולות.

וכל אחד צריך לבדוק מדי פעם את הגבולות שהוא הציב בתוך ביתו,

לשנות, להשתנות, לדבר עם הילדים (בהתאם לגיל), לעדכן אותם.

אבל הכי חשוב – זה להיות קשובים.

וכן, לשים גבולות.

זה מגן על הילדים שלנו.

ובכל זאת, ילדים, תמיד יהיו ילדים…

הנה עוד כמה מהפנינים של הבן שלי:

*לקחת את ה- Game Boy לשירותים מתחת לחולצה כשהיה אסור לשחק בו.

*לחתום בשמנו ביומן כשהמורה הייתה מבקשת לחתום על אי הכנת שיעורי בית או מבחן לא טוב.

*לצאת מהבית כדי ללכת לבית הספר, להתחבא בגינה ממול, ולחזור הביתה כשיצאנו לעבודה.

*במקום ללכת לחוג שחייה לשבת עם הזקנים בקפטריה שמשחקים ברידג'.

אז תציבו גבולות, תשמרו על המשפחה שלכם, ותאהבו אותם !

בסה"כ יוצאים ילדים נפלאים !