(ספוילר תמונה: קעקוע שעשיתי כשעזבתי את החנות. שנה כיוון.)

האומץ לקום וללכת.

מכל מקום, מכל דבר שלא טוב לנו.

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו מבינים,

שמשהו כבר לא עובד.

הנפש לוחשת: זה כבר לא המקום שלך.
אני לא שייכת לכאן.

לפעמים זה הרגע הקטן שבו אנחנו מבינים:

די, אני לא יכולה יותר.

ואז נשאלות השאלות:

איך להאמין בעצמי שאני יכולה לעשות את זה ?

האם אצליח בדרך חדשה ?

כיצד אשתכנע שיש לי אומץ ?

שאני מסוגלת ?

איך אמצא בתוכי את הניצוץ לקפוץ אל הלא נודע,

ופשוט לעשות זאת.

כשהמצב נראה רע, אסור לנו לשקוע.
לא לרחם על עצמנו
אלא לקום ולעשות משהו !

זה קשה, קשה עד מאוד.

אבל איכשהו, חייבים למצוא את הכוחות !

בדיוק לפני 10 שנים עשיתי את הצעד הכי אמיץ בחיי.

עזבתי את חנות הוריי.
חנות שהייתה חלק בלתי נפרד ממני.

המקום בו נולדתי, גדלתי, עבדתי במשך 24 שנים.

השקעתי בחנות, פיתחתי אותה, נשמתי אותה.

חנות שהייתה לי בית – עד שכבר לא הייתה.

כשהבנתי שהעבודה עם המשפחה,

שהייתה פעם חום וביטחון, הפכה להיות עול,

עשיתי את המעשה שהיה קשה לי עד מאוד.

הודעתי על עזיבה.

מבלי להביט לאחור.

קראתי להוריי לשיחה.

שיחה אחת, טעונה, קשה, מלאה בבכי.

זה דרש ממני לעמוד מול ההורים שלי,

מול עצמי, ולהגיד: "אני עוזבת".

הלב דפק, המילים בקושי יצאו לי מהפה.

לא היה פשוט, לא לי ולא להם,

אבל ההחלטה התקבלה.

זה היה רגע של רעידת אדמה.

כל מה שהכרתי התמוטט בשנייה אחת.

נכון שלחלקכם זה נשמע שאני דרמטית ?? –

אבל תחשבו רגע…

אני, שלא ידעתי משהו אחר,

"שהכרתי" רק את רחוב נגבה – הירדן,

שנשענתי על אותה מציאות במשך 24 שנים,

הרגשתי שכל העולם שלי מתפרק.

פתאום, אחרי כל השנים הללו,

להבין שאני צריכה לחפש את עצמי מחדש,

לבנות משהו שאני לא מכירה או יודעת,

להתנסות בדברים חדשים שלא נתתי עליהם את הדעת,

פשוט לצאת למסע חדש שלא חשבתי שאעשה בחיים.

להעז לנסות דברים חדשים.

לפתוח דלתות שלא העזתי לדמיין קודם.

אבל גם לגלות שאני מסוגלת יותר ממה שחשבתי !

היום אני מבינה,

שלא משנה אם מדובר בעסק משפחתי,

בזוגיות, בחברות או בכל מקום שנתקעתי בו.

האומץ לקום וללכת,

הוא בעצם לכל דבר בחיים שלא טוב לנו.

שאנחנו  לא מצליחים להתגבר עליו.

קשה לצאת אל הלא נודע,

קשה לוותר על מה שמוכר,

גם כשהוא כבר לא טוב לנו.

אבל ברגע שעושים את הצעד הראשון,

אנחנו יכולים לגלות בתוכנו כוח שלא ידענו שקיים.

האם בחרתי נכון ?

האם יצאתי לדרך הנכונה ?

זאת לא תמיד נדע.

ולפעמים נמשיך לנסות עד שנגיע למקום הנכון.

אבל ללא ספק, זה שווה המון.

החיים קורים וקוראים לכולנו.

אבל לא תמיד אנו עושים את הפנייה הנכונה,

או אפילו עדיף – פניית פרסה.

ואם יש דבר אחד שלמדתי,

זה שהאומץ לא מגיע קודם.

הוא מגיע תוך כדי.

ברגע שעוזבים, זזים, משחררים,

מגלים שהלב חזק יותר מהפחד.

לא תמיד הכל הולך כמו שרצינו.

ולפעמים, בשביל למצוא את עצמנו באמת,

אנחנו צריכים קודם לקום, ללכת,

ולתת לעצמנו הזדמנות להתחיל מחדש.

משפט שליווה אותי בדרכי החדשה,

שנתן לי את הכוח והחוכמה לעשות זאת,

וגם "הענקתי" אותו להוריי.