שיפוץ הנעל הראשונה של הילדים –
היה פרויקט ממש ממש כייפי !
שנים שהן עמדו מיותמות בקופסת נעליים,
שרק הוזזה מצד לזה ולא מצאה את מקומה.
פעם הנעליים היו בארון למעלה,
פעם ירדו מתחת לכוננית הנעליים,
ובכל פעם הן פשוט היו שם.
אבל הן לא היו נעליים שאפשר לזרוק אותן.
הן היו נעליים עם היסטוריה ארוכה ומרגשת.
הן היו הנעל הראשונה של ילדיי.
מדי פעם הייתי מגיעה להציץ בהן.
רואה את גודלן הקטן,
נזכרת בילדיי שהלכו איתן בילדותם.
ושוב הייתי מחזירה אותן לקופסה.
מניחה אותן כלאחר כבוד במקומן.
אני זוכרת, איך היינו הולכים עם הילדים
בתחילת כל עונה לנמרוד עודפים,
אי שם ביפו תל אביב.
היינו בוחרים לכל ילד 2 זוגות של נעליים לעונה.
האחד לגן והשני לבילויים.
היינו מתיישבים שם עם שלושתם ומתחילים במלאכה.
מסתובבים בחנות ובוחרים את הנעל.
מושיבים אותם בזה אחר זה ומודדים להם את הנעליים.
שואלים לדעתם, או יותר נכון נותנים להם את המילים:
איזו נעל יפה, בדיוק מתאימה לך, הצבעים מקסימים…
ולרוב היינו מצליחים.
כי כשאתה עם שלושה קטנטנים, המשימה יותר גדולה,
אז היינו מנסים לזרז תהליכים ושכולם יהיו מרוצים.
כשהנעל הראשונה של שחר בכורי,
נהייתה קטנה לו, היה קשה לי להיפרד ממנה.
הסתכלתי עליה והיא הייתה כזו מתוקה,
שהחלטתי לשים אותה בצד. לשמור אותה.
כשהנעל של השנייה נהייתה קטנה,
הבנתי כבר שצריך קופסה למשימה.
אמרתי לעצמי שאם יהיו עוד ילדים,
נשמור גם את הנעליים האחרות.
לא חשבתי לרגע מה אעשה איתן,
אבל היה ברור לי שכמו כל דבר אחר,
גם זה צריך להיות שווה בשווה.
אם שמרתי לילד אחד, כך אעשה אצל כולם.
לכן, בכל פעם שהנעל הראשונה נהייתה קטנה,
הוספתי אותה לקופסת הנעליים
שבהן שמרתי את כולן.
אך הכבוד היה "מפוקפק".
הנעליים פשוט שכבו להן והעלו אבק.
כן, גם בתוך קופסה זה לא ממש אטום.
עברו בין 26-15 שנים,
תלוי איזו נעל ותלוי של מי,
עד שהחלטתי לעשות איתן משהו.
פסח הגיע. ולא סתם פסח, אלא פסח קורונה.
חגגנו כל אחד במשפחתו,
באינטימיות שלא הייתה מעולם.
לא פסח גדול משתתפים – כמו שהיינו רגילים.
האורחים היו ילדיי הפרטיים וכלתי.
בדרך כלל הפסח אצלנו רב משתתפים,
וכל אחד מקבל מתנה אישית.
(ניתן לקרוא על זה כאן).
ובשנת הקורונה – הייתי צריכה רק 5 מתנות.
החלטתי שהשנה זו שנת הנעליים.
הוצאתי אותן מתוך הקופסה והסתכלתי עליהן שוב.
כל כך קטנות. מי היה מאמין ? –
נעליים שצברו שעות של חוויות, הליכות, נפילות.
את הנעליים ניקיתי טוב טוב מאבק.
אפילו שטפתי אותן בעדינות מרובה.
הכנסתי נייר עיתון כדי שהן יתייבשו טוב
וגם יקבלו את צורתן מחדש.
לקחתי בולי עץ שנשארו מהחתונה של שחר,
צבעתי אותם והדבקתי עליהם את הנעליים.
חיפשתי לכל ילד תמונה אשר בה הוא מצולם
הולך את הצעד הראשון עם הנעליים.
ממש הקפדתי שאלו יהיו תמונות מהצעד הראשון ממש.
הדפסתי את התמונות על קנבס בגודל 13/18.
וחיכיתי….
בערב פסח המצומצם שלנו, פסח 2020
הבאתי להם את המתנה המיוחדת הזו.
כל אחד קיבל את הנעל שלו
ואת התמונה הראשונה בצעדיו הראשונים.
ההפתעה הייתה גדולה ! והילדים שמחו והתלהבו מאוד !
הם התרגשו בצורה ממש בלתי רגילה !
הם לא ידעו / זכרו שהנעל הראשונה עדיין אצלי,
ופתאום לראות זאת, זו הייתה ממש הפתעה.
הוספתי לכל אחד מהם ולכלתי
את הספר המצויין של נעם חורב:
"טיוטה של אושר".
והרי לכם אושר טהור !
יש לכם נעליים ישנות ? נעל ראשונה שלי?
סתם נעליים שברצונכם לעשות איתן משהו ?
גם אם לא לשפץ אותן כך,
אפשר למצוא להן כל ייעוד אחר שרק תרצו.
ועוד רעיונות לשיפוץ פריטים ישנים, אפשר לראות כאן.
הבנים והבנות…
