יש אנשים עם לב של אבן ואבנים עם לב אדם.

הכותל – מילים: יוסי גמזו

למה זה קורה לנו שלפעמים אנחנו כל כך אטומים ?

ממש כמו אבן. סגורים. לא חושבים, לא מחשבים את הצעדים.

למה לפעמים אנחנו לא שמים לב למה שקורה סביבנו ?

למה אנחנו לא חושבים על האחר ? רק על עצמנו ?

אבנים יכולות להיות מסע כבד מאוד לסחיבה.

על ראשינו, על גבינו,

בהחלט מסע בלתי נסבל.

עם אבנים מנסים ללמד חניכים בצופים, בצבא,

איך זה לסחוב עלייך עול, משקל.

עול של מילה.

עול של מעשה.

ואבנים יכולות להיות מסע כבד עבורנו לאורך הדרך.

אנחנו יכולים ללכת בשבילים עם אבנים קטנות,

לגרוס אותן ברגלינו עד שממש לא נרגיש אותן.

או שאנחנו יכולים ללכת בשבילים ובדרכים

עם אבנים כה גדולות עד אשר לא נוכל לטפס עליהן.

ומה קורה כאשר הדרך התחילה באיזי ? –

הכל היה בסדר, הצלחנו לפסוע שעל ועוד שעל,

ללכת כברת דרך, ואז השביל הפך להיות יותר ויותר עמוס באבנים.

מכל הסוגים, מכל המינים,

עד שנהיה לנו תל ענק אשר אנחנו לא יכולים לעבור אותו.

זהו. נחסמנו.

אוי, כמה שאני לא אוהבת את התל הזה.

הדבר הזה שחוסם להמשיך הלאה.

זהו. סוף הדרך.

האומנם ? –

בטוח אפשר למצוא איזה מעקף…

בטוח אפשר לנתץ את האבנים, אולי לחפור תחתן,

אולי לטפס מעליהן.

בטוח ניתן לעשות משהו כדי שנוכל להמשיך את הדרך קדימה.

אבל מה כבר ניתן לעשות ?

הדרך נחסמה,

המילים יצאו ללא הפסקה,

אין דרך חזרה.

לעצור.

להתבונן על השביל מאחורינו

להסתכל על הדרך החסומה לפנינו

ופשוט לחשב את המסלול מחדש.

לנסות להבין איך נוכל להזיז את האבנים,

מה אנחנו יכולים לעשות כדי להתקדם ?

איך נמשיך הלאה מכאן.

המילים שלנו יכולות להיות כה פוגעניות. ממש כמו אבנים .

לפעמים אנחנו זורקים מילה בודדת שהופכת לאבן משקולת כבדה מאוד.

כמה אבנים אנחנו הופכים בחיים ?

מתחת לכל אבן אנחנו מוצאים דברים. מהלב.

לא הכל מביא לנו שלווה ורוגע,

לפעמים הן מתגלגלות עוד ועוד והופכות למעמסה.

הופכות להיות תל גדול שלא ניתן לתיקון או למחילה.

לאבנים יש כמה צורות.

לא כולן דומות.

לא כל המילים שהוצאנו מהפה נכונות.

אומרים שלכל מטבע יש 2 צדדים

אך אבנים אינן שונות.

הן אומנם לא חד משמעיות בעלות 2 צדדים,

אך ללא ספק הן רבות ומגוונות ובעלות אפשרויות רבות.

כך גם המילים שלנו אותן אנו מוציאים מהפה.

רבות ומגוונות, אוהבות, אך לפעמים גם פוגעות .

המים. חוצבים ומחלחלים להם בכל אבן ואבן, בכל סלע וסלע.

חוצבים באיטיות ובעקשנות באבן. בלב שלנו.

מחלחלים אל נימי נשמתנו.

כאשר זורקים אבן למים,

היא יוצרת סביבה אדוות, עיגולים עיגולים של מים ברבדים שונים.

האבן שוקעת.

המים ממשיכים להדהד להם מסביב לאבן שכבר שקעה.

וכך גם המילים שאמרנו. שוקעות. מכאיבות.

וזמן רב עוד אחרי שהמילים שזרקנו לאוויר שוקעות,

הן ממשיכות להדהד לנו בראש. או ממשיכות לפגוע.

האבן היחידה שאינה ניתנת להזזה,

איננה ניתנת לשינוי – זוהי המציבה. הקבר הקר.

שם המילים כבר אינן פוגעות.

הן פשוט אבן עם שם אדם.

יש אנשים עם לב של אבן ואבנים עם שם אדם.

הלוואי ולא הייתי שם .

לא הייתי בצד שזורק את האבן.

הלוואי ולא הייתי שם.

הייתי בצד שיודע לקבל ולא להיפגע.

הלוואי.

לא בא לי כלום.

לא בא לי אוכל

לא בא לי לדבר

לא בא לי להיפגש

לא בא לי לצאת.

בא לי רק לברוח,

עדיף לאיזה חודשיים,

ולחזור כשהכל יהיה אחרת,

כשלא יהיה איזה תל אבנים לטפס מעליו.

אבל מה לעשות שבחיים שלנו יש איזה תל אבנים?

עוד איזו מהמורה לעבור בדרך ?

צריך לחפש דרך שתוביל אותנו למקום טוב יותר.

והדרך הזו – תמיד קיימת.

החיים זה אוסף של אבנים שאספנו בדרך שלנו.

אנחנו ננסה את הדרך החדשה, עם הרבה ציפייה,
וכנראה, כמו תמיד,
נמצא את עצמנו שוב ברכבת ההרים של החיים.
אך גם אם אנחנו חושבים שאבדה התקווה,
תמיד נמצא את הדרך חזרה,

גם אם היא תהיה ארוכה.