אף פעם לא מגיע לנו את הכאב שאנחנו חווים.
לפעמים זה רק מזל רע.
וזה יסתדר. רק זמן.
רק למה הכאב צריך להיות מורכב כל כך ?
יש משהו כמעט בלתי נסבל ברעיון הזה,
שאין צדק מסודר, שאין סיבה מדויקת, שאין תמיד "למה".
הכאב לא מחלק את עצמו לפי מי שראוי לו יותר או פחות.
הוא פשוט מגיע.
שקט או מתפרץ, אבל תמיד אישי מאוד.
אצלי הוא מגיע בגלים.
כאב מכל הסוגים והמינים.
כאב פיזי, נפשי, רגשי, כאב של חוסר שליטה.
לפעמים הכאב אצלי מכונה בשמו "היפה" – פיברומיאלגיה.
אבל מעבר לכך – הכאב פשוט תוקף, בכל אחת מהצורות שלו,
לפעמים מכל הכיוונים,
וזה מתיש. מאוד.
כאב של אובדן הוא אולי הצורה הכי חדה שלו.
הוא משאיר חלל שלא מתמלא,
רק משנה צורה עם הזמן.
אנחנו לא באמת "מתגברים",
אנחנו לומדים לחיות עם מה שאין.
הזמן מרכך את הקצוות,
הופך את הזיכרון לפחות צורב, יותר נוכח בשקט.
ויחד איתו, לומדים להמשיך לחייך וליצור.
כמו שכתב לי חבר לפני שבועיים,
על הפוסט של אחי ביום הזיכרון,
"חיוכך הקבוע שלא מש מפניך,
הוא נר הזיכרון הכי יפה שלו."
כאב של אהבה הוא אחר.
הוא נוגע במקום שבו אנו פתוחים, חשופים, אמיתיים.
ולפעמים דווקא שם,
כשהלב היה מוכן להאמין, מגיעה השבירה.
כנראה זה הסימן שאהבנו באמת.
שאפשרנו למישהו לגעת בנו.
ואז זה הכי כואב.
וזה לאו דווקא אהבה לבן זוג.
זה יכול להיות לכל אחד, או לכל דבר,
כי כידוע, לאהבה צורות רבות.
כאב בתוך קשר עם הילדים,
נושא איתו מורכבות אחרת.
זה כאב שמערב אחריות, אשמה, דאגה אינסופית.
לראות אותם נפגעים, או לדעת שפגעת בהם,
להרגיש שלא תמיד הצלחנו להגן או להבין אותם,
זה כאב עמוק, שקט, שלמדנו לדבר ולהתמודד איתו.
אבל גם שם יש מקום לעצמנו כהורים,
לזכור שאנחנו לומדים תוך כדי תנועה.
יש גם כאב אחר, פחות מדובר.
כאב של חרטה.
של מילים שלא נאמרו בזמן,
רגעים שפספסנו,
של בחירות שהיינו עושים אחרת אם רק היינו יודעים.
זה כאב שחוזר בלילה, בשקט,
מציף אותי במחשבות.
ויש את הכאב של הבדידות,
גם כשאנחנו לא באמת לבד.
תחושה שאף אחד לא באמת רואה עד הסוף,
לא מבין את העומק,
לא מרגיש את מה שקורה בפנים.
והכאב הזה משתק. אותי לפחות.
למרות שאני מנסה לצמוח ממנו,
כי אני לא באמת בודדה,
אבל לפעמים ההרגשה הזו היא בלתי נמנעת.
יש כאב של זהות,
כשהחיים משנים לנו את התמונה על עצמנו.
מי שהיינו כבר לא מתאים,
ומי שנהיה עוד יותר לא ברור.
השינוי הזה מגיע מבפנים, ועם החיים,
וזה מרחב ביניים ולא נוח,
אבל גם כזה שמבשר שינוי.
ויש כאב של צמיחה.
כאב שקט שמגיע כשאנחנו גדלים,
כשאנחנו נפרדים מגרסאות ישנות של עצמנו,
כשאנחנו לומדים דברים חדשים על החיים – ועלינו.
זה כאב שלא תמיד רוצים בו,
אבל בדיעבד מבינים שהוא הזיז משהו קדימה.
החיים עצמם מביאים כאב בדרכים לא צפויות.
קשיים, אכזבות, טעויות, חוסר ודאות.
לפעמים זה מרגיש כמו רצף שאין בו הפסקה.
אבל בתוך כל זה, יש גם תנועה.
שום דבר לא נשאר בדיוק אותו דבר.
אולי הדבר הכי כן שאפשר להחזיק בו,
זה שהכאב לא תמיד הוגן,
אבל הוא גם לא נצחי באותה הצורה.
הוא משתנה. ואנחנו משתנים איתו.
פשוט יש להמשיך עוד צעד קדימה.
תמונה שהכנתי לחגי ב 1989:
