(בתמונת הנושא, בחירה בהגרלה – מי תורו להציג)

דמוקרטיה משפחתית.

משפט נחמד בסה"כ, קליל. כמעט טריוויאלי.

אבל אצלנו? זה ממש לא התחיל ככה.

הילדים שלי גדלו על אימוקרטיה.

אני החלטתי.

אני קבעתי.

אני ביצעתי.

למי הייתה אז סבלנות או רצון להתייעץ עם הילדים ?

לחכות לתשובות ?

לנהל דיון ?

לתת לילדים לבחור ?

לא ולא. לא בבית ספרי.

לא אפשרתי לזה לקרות.

והאמת? זה היה לי הכי טבעי בעולם.

זה היה יעיל. זה היה מהיר. זה היה ברור.

לא חיכיתי, לא התלבטתי, לא התפזרתי.

לא הייתי צריכה לחכות לתגובות, למענה,

הייתי מנהלת את הכל.

ניהלתי. הובלתי. הוצאתי לפועל.

ואז…. הילדים גדלו.

והבן שלי מגדל את בתו אחרת לגמרי ממני. ובצדק !

אני מתבוננת בהערצה. מוקסמת. משתאה.

כמה סבלנות, הקשבה והכלה.

כמה הסברים וכמה הבנה.

איך נותנים מקום לדעה של ילדה קטנה.

הורות אחרת. חדשה. רכה יותר.

משהו שלא היה לי מושג עליו בעבר,

ואולי גם אילו הכרתי – לא בטוח שהייתי יודעת ליישם.

היום "ממרום גילי" כסבתא,

אני בהחלט רואה ומבינה את הדברים אחרת.

פתאום ההתנהלות של הבן שלי נראית לי הרבה יותר הגיונית

מאשר מאיך שאני גידלתי את הילדים שלי.

מה שנראה לי פעם מובן מאליו –

כבר לא כל כך מובן מאליו.

פתאום – מצאתי את עצמי שואלת לדעתם בכל נושא:

איזה תבשילים תרצו לארוחת שישי ?

האם תרצו להיפגש שישי או שבת ?

אולי תרצו שנוציא את הקטנה מהגן ?

האם אתם רוצים טיול ביחד ?

ועוד… ועוד…ועוד…

ופתאום זה כבר לא "שלי".

זה שלנו.

(חגי מציג את המצגת שלנו)

ואז הגיע הרעיון לטיול משפחתי נוסף בחו"ל.

בשנה שעברה עשינו את פורטוגל,

שעל כך אכתוב פוסט בנפרד.

ועכשיו אני רוצה לספר ולהרחיב על הטיול שנעשה בשנה הבאה.

כן, כן. שמעתם נכון. לא בשנה הקרובה.

בשנה שאחריה.

אני החלטתי (וכן – אני מודה – לרגע קטן האימוקרטיה הרימה ראש),

שטיול משפחתי שכזה, אני יכולה פעם בשנתיים.

מהרבה סיבות וגורמים.

אז אנחנו כבר מתכוננים לטיול בפסח 2027.

ומה זה אומר מתכוננים ? – על זה בדיוק הפוסט.

כן, הגעתי לעיקר…

(אבל לא ממש סבלתם עד כה… נכון ?)

אז מכאן – הדברים קיבלו תפנית אחרת.

כפי שציינתי, הילדים כבר גדולים.

אני לא יכולה לבחור או להחליט בשבילם מה טוב להם.

אני גם לא רוצה.

ומאחר וזה שלהם – אני רוצה שיהיה להם כיף מקסימלי

בכל מקום שהם רוצים להיות.

שחר, הבן הגדול שלי, העלה רעיון יצירתי במיוחד:

הציע שנעשה מצגות !

כן, כן. מצגות.

כל אחד מהילדים, ואנחנו ההורים,

יכין מצגת על היעד שבו הוא חפץ.

עם תמונות, הסברים, נימוקים.

למה דווקא לשם.

למה זה יתאים לכולם.

מה יש לראות, מה יש לעשות,

ואיך זה ישרת כל גיל במשפחה.

ואז, יש צורך לשכנע את האחרים למה היעד שלו עדיף 😊

וכך עשינו.

באחת השבתות, כשכולנו נפגשנו,

לאחר ארוחת הצהריים,
ישבנו והקשבנו להסברים שליוו את המצגות.

אני לא מגזימה כשאני אומרת — התרגשתי.

הילדים היו רציניים מאוד, השקיעו במצגות, בהסברים.

למה עדיף היעד שלהם מאחרים,

איפה יהיה מעניין לכולם, מה האפשרויות…

וואלה – הייתי גאה בהשקעה שלהם !

מסיבות מסוימות, נפסלו מראש 2 יעדים שהוצגו,

אך החלטנו שהם ייכנסו לבחירות של הטיול הבא 😊

כדי שהכל יהיה הוגן עד הסוף,

נועה הכינה גלגל עם השמות של כולנו,
כך שגם סדר הצגת המצגות נקבע באופן אקראי
ולא לפי סדר קבוע מראש.
ולאחר שכולם הציגו — עברנו להצבעה.

חילקתי פתקים קטנים.

כל אחד סימן שני יעדים מועדפים.

היעד שקיבל את מירב הקולות – נבחר.

וזהו, הבנתי סופית:

לא עוד אימוקרטיה. עברנו לדמוקרטיה.

לא כי חייבים. לא כי זו אופנה.

יש לילדים דעות, רעיונות, רצונות.

יש להם חיים משלהם.

התפקיד שלנו השתנה.

פחות להחליט בשבילם. יותר לצעוד לצידם.

ובאופן מפתיע, זה לא מרגיש לי אובדן של שליטה.

זה מרגיש רווח.

ובסופו של דבר, היעד הוא רק תירוץ.
הבחירה המשותפת — היא הסיפור האמיתי.