"לא שופטים אנשים לפי הטעויות שלהם,
אלה מה הם מוכנים לעשות כדי לתקן אותם."

וכמה טעויות עשיתי בחיי.

התחתנתי בגיל צעיר מאוד. ולא לטעות הזו התכוונתי. זה היה מתוך בחירה.
לא הייתי בהריון, לא כפו זאת עליי, אך שוב, זה היה נתיב חיי.
ידעתי שמצפים ממני להתחתן, להקים משפחה, לבנות בית.
ידעתי שמצפים ממני לעבוד בעסק המשפחתי,
ידעתי מהי הדרך שלי.

אך הדרך הזו הייתה שזורה במהמורות.
הייתי ילדה, הייתי אמא צעירה,
לא הייתה לי עזרה או הכוונה,
הגעתי מבית מאוד מורכב,
כך שבדרך לבניית המשפחה,
עשיתי הרבה טעויות בדרך.

כששחר הגדול שלי היה בן 4 וחודשיים,
כבר נולדה לי השלישית שלי.
גידלתי את שלושתם במעין קפסולת זמן ביחד.
הם היו שלישיה בכל דבר.
בגידול, בהאכלה, במשחקים, בהתנהלות.
החיים נשאבו לשגרה מבורכת.

בניתי לו"ז יומי שכזה, עם המון חוקים והגבלות.
זמנים קבועים ושעות ברורות.
היה זמן למנוחת צהריים, זמן למשחקים ולחברים,
שינה בערב בשעה קבועה. הכל היה מסודר.

אולי חלקכם תאמרו "משטר" וזה גם בסדר מבחינתי.
כי אני מאמינה שללא סדר יום קבוע וללא ניהול נכון,
אי אפשר לשרוד גידול 3 ילדים,
אי אפשר להקנות להם הרגלים נכונים,
ואי אפשר לשמור על השפיות שלנו.
ובתכל'ס – הזמן אמר את שלו.

היום מנקודת מבטם של ילדיי הגדולים,
כשהם אומרים לי:
"ככה אני רוצה לגדל את הילדים שלי,
כמו שאתם גידלתם אותנו",
אני יודעת שעשיתי נכון.

אבל עדיין, בזמנו, הייתי אמא צעירה,
בלי הרבה עזרה והכל נפל עליי.
הפכתי להיות גם קצת עצבנית ולא תמיד נעימה.
זה היה משהו שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתו.
לדעת שאני לא מתפקדת כמו שצריך.
שאני כועסת, שאני עצבנית, שאין לי סבלנות.
והגלגל הזה חזר על עצמו.
נכנסתי לתוך לולאת אש שחנקה אותי עוד ועוד,
ללא דרך מוצא.

עשיתי המון, ואני מתכוונת להמון טעויות בגידול הילדים וגם בזוגיות.
לא אתחיל לפרט או להסביר מהם היו, כי זה לא מה שחשוב.
בטח לא היום. אחרי כל השנים הללו.

מה שחשוב זה שהצלחתי לצאת מלולאת האש החונקת הזו.
וכל זה בזכות המשפחה המדהימה שלי.
הם קיבלו אותי איך שאני, גם בימים הקשים שלי.
גם כשעשיתי כל טעות אפשרית.

ועשיתי טעויות.

אבל הם היו סבלניים כלפיי.
ידעו שמה שעובר עליי לא נובע מרוע לב או חוסר אכפתיות.
הם ידעו שאני לא מתכוונת ושאני יורה לכל הכיוונים.
וכן, גם הם נפגעים.
המשפחה האינטימית שלי.
והם ספגו. למזלי.
לא ברחו ממני.

הילדים גדלו. גדלתי איתם.
הבנתי יותר את הצורך שלהם,
הבנתי יותר אותם.

התרככתי ונרגעתי.
החלטתי שאני לא רוצה יותר להיות עצבנית ולא נעימה.
החלטתי שאני לא רוצה יותר לריב עם בן זוגי.
החלטתי שאני רוצה לשמור על המשפחה שלי !
החלטתי ללכת לטיפול.
מילה גסה !

עשיתי טיפול עם עצמי ואז עשיתי טיפול זוגי.
נלחמתי מאוד על המשפחה, על הביחד ועל הילדים.
אמרתי לעצמי שוב ושוב שהם הדבר הכי חשוב לי בחיים
ואני נלחמת על זה.
כקפסולה אחת.
לא בן זוג לחוד וילדים לחוד.
כולנו ביחד, בסירה אחת.

בטיפול האישי, למדתי איך לקבל,
איך לא לשפוט, איך לתת מרחב נשימה ולא לחנוק.
הטיפול הזוגי היה כבר יותר מורכב,
עם המון אמוציות, רגשות ומשקעים.
למדנו איך להמשיך יחד כזוג,
גם אחרי כל כך הרבה שנים.
למדנו לוותר ולסלוח,
למדנו לקבל ולתת.

אז היום, כשהילדים שלי אומרים לי,
שהם רוצים לגדל את הילדים שלהם,
כפי שאני גידלתי אותם,
אני יודעת שהצלחתי !
שלמרות הכל ועל אף כל הקשיים,
הצלחתי לבנות להם חיים טובים.

וייסלח לי בעלולי שאני מדברת ביחיד,
ולא אומרת "אנחנו" הצלחנו.
כי הטיפול העיקרי, ההתמודדות, הפחדים והניהול,
היו מנת חלקי.
ולא בגלל שהוא לא היה מעורב.
אלא בגללי.
עם כל מה שסחבתי איתי מהילדות,
ההתמודדות הייתה שלי.

יום אחד נסענו לאחד הטיולים הללו,
שכולנו ביחד באוטו אחד,
היה דיון על עניין בחירת המגמות בביה"ס.
אמרתי איזה משפט, לא זוכרת מה הוא היה,
אבל משפט כזה, ששחר בני, מחנך ומורה לתנ"ך בתיכון,
החליט להשתמש בו בשיעור חינוך שלו,
אז אני גאה בעצמי. כן, גם בדבר הקטן הזה.
אבל זה עוד צעד בשבילי.
לדעת שהילדים מקשיבים לי, שמחים לשמוע את דעתי.

"לא שופטים אנשים לפי הטעויות שלהם,
אלה מה הם מוכנים לעשות כדי לתקן אותם."

ועשיתי המון טעויות !
ואני עושה המון כדי לתקן אותם !

עבדתי קשה בלבנות מחדש את המשפחה.
אני משקיעה באיחוד שלה מדי יום.
עבדתי ועודני עובדת על הזוגיות.
שום דבר לא יגיע בעצמו.

אני דואגת למפגשים המשפחתיים,
דואגת לחיבור בין הילדים,
דואגת לפעילויות זוגיות.
בעיקר דואגת.

אני יודעת ששום דבר מזה לא יגיע מאליו.
אני יודעת שאני צריכה להשקיע ולמזלי התברכתי בבן זוג זורם ומכיל.
בלעדיו, כל זה לא היה קורה.
בעלולי תומך ב- 98% מההחלטות שלי, (טוב, ל- 2% אפשר לסרב),
הוא מייעץ לי ונותן כתף.
לא מתלונן על אף אירוח ועל אף פעילות, גם כשזה פחות מתאים לו.
הוא פשוט נמצא לצידי ותומך בדרכי.

אז אל תוותרו לעצמכם.
אל תוותרו על החלומות והשאיפות שלכם לבית ומשפחתיות טובה.
צריך להילחם, גם כשאהבה קצת מתמוססת.
יש על מה ! לכו על זה.

ואל תשכחו שהחיים הם באמת כמו לונה פארק…