יש סדקים בכל דבר.

זו דרכו של האור להיכנס.

ובתוך כל אחד מאיתנו,

יש אור ייחודי, בלתי ניתן לשכפול. שלנו !
האור שבסדקים – שלו !

אסור לנו לשכוח את מי שאנחנו באמת.

אסור לי ! לשכוח !

אסור לנו להקטין את עצמנו כדי להתאים,

או לעמעם את האור שלנו כדי לרצות אחרים.

אני מזכירה לעצמי את זה כל יום.

טוב, לפחות אני משתדלת.

כי לא תמיד אני מרגישה מלאה באור,

אפילו שיש סביבי הרבה אנשים טובים שמזכירים לי מי אני באמת.

אבל זה קשה. לפעמים החושך מנסה להסתנן.

לסגור עליי ומעליי.

לפעמים אני לא בטוחה אם מה שאני עושה הוא בכלל נכון.

יש ימים שבהם אני מוצאת את עצמי

חוזרת שוב ושוב על אותן שאלות:

האם זה מספיק טוב ?

האם אני בכלל בדרך הנכונה ?

האם אני פועלת נכון ?

בבית, עם הילדים, בעבודה ?

האם עשיתי טעות ?

אבל אז אני נעזרת בחברות,

אני נושמת, נזכרת ומזכירים לי:

האור נכנס דווקא דרך הסדקים.

האור הזה הוא מתנה, והוא שלי. הוא אני.

(I AM WHAT I AM – (Gloria Gaynor

אני לא חייבת להיות כמו כולם.

אני לא חייבת ללכת בדרך שציירו לי.

גם אם אני מתפתה לחשוב שזה יהיה קל יותר.

אני חוזרת אל מי שאני באמת.

אל הדרך שלי, אל הייחודיות שלי.

אליי.

כי מה שחשוב זה לא מאיפה התחלתי,

אלא איך אבחר לסיים את זה.

החיים הם המסע שלי,

ובמסע הזה, האומץ האמיתי

לעשות דברים בדרך שלי,

גם אם זה אומר לפעמים לעשות אותם לבד.

אני חייבת לרוץ לעבר מה שהכי מפחיד אותי.

לא רק כי אני אוהבת את מה שאני עושה,

לא רק כי אני חושבת שאני השראה לחלקכם,

אלא כי אני רוצה להתעמת פנים מול פנים עם אתגרים.

אני רוצה לפגוש את עצמי שם,

במקומות הכי לא בטוחים.

לקפוץ מתוך האמונה בעצמי.

כי בלי לקפוץ, לעולם לא אדע מה יכול להיות.

לא אדע למה אני מסוגלת.
תמיד אני צריכה לחפש את האור שבסדקים.

גם אם לא הצלחתי, גם אם לא נתתי את כל כולי.

אבל חשוב היה לי לנסות.

גם רכבות הרים, שהם חלק מהחיים שלי,

גם במעשי וגם בנפשי,

תמיד משכו אותי והיוו לי מטרה.

ממש ממש כמו בחיים שלי. שלנו. שלכם.

זה מתבטא בדברים הקטנים ביום יום.

ולאט לאט אני לומדת שההמשכיות היא לא מקרית.

כל פעולה קטנה שאני עושה מצטרפת למשהו גדול יותר.

גם אם היום אני מרגישה חוסר וודאות,

מחר פתאום אני יכולה לראות את החוט שמחבר בין הדברים.

ויש קסם בזה.

כאילו החיים מסתדרים סביבי כי העזתי לזוז.

ולא !! לא תמיד זה ככה.

לפעמים אני נטועה במקום בלא יכולת לנשום.

אני משותקת. מה נראה לכם ? – שאני תמיד מצליחה להתגבר ? –

לא. אני לא .

אבל אני מנסה.

לראות את האור שבסדק.

למצוא את הקול שלי.

הפחד לפעמים הוא פחד קטן, יומיומי כזה…

אפילו לפעמים זה פחד מלשלוח הודעה, להציע רעיון,

לבקש משהו שמגיע לי.

וגם הפחד הזה הוא פחד משתק.

אבל בכל פעם שלבסוף אני עושה את זה,

וכשהלב שלי דופק חזק כל כך,

אני מגלה עוד קצת מהכוחות שבי,

גם אם התשובה שקיבלתי לא הייתה לרוחי.

אני גאה בי על שניסיתי.

אני מגלה שהאומץ הוא לא רק ברגעים הגדולים,

אלה דווקא ברגעים הקטנים של היומיום.

האור עובר דרך הסדקים.

והסדקים הם לא חולשה – הם עדות לזה שאנחנו חיים.

והאור שבי – האור שבי הוא הבחירה שלי.

ואני בוחרת להאמין,

שגם אם היום יש סדקים,

דרכם האור יאיר לי את הצעד הבא.

ואולי גם אתם,

בפעם הבאה שתפגשו סדק,

תבחרו לראות בו את המקום שבו האור נכנס.