"לאבא שלי יש סולם."

(נכתב ע"י תלמה אליגון רוז)

ככה הייתי רואה את אבא שלי.

איש עם סולם.
כזה שיודע להגיע גבוה,

חכם, מחושב, יודע כל.

"ואבא שלי הוא הטוב מכולם,

"ואבא שלי הוא הכי בעולם."

היית איש יוצא דופן.
איש של עשייה, של עבודה קשה, של דיוק.
איש שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
האמינות אצלך הייתה דרך חיים.

אנשים נמשכו אליך.
רצו להיות לידך, לשבת איתך, לדבר.
היית מצחיק, חד, וידעת ליהנות מהחיים.
לקחת אותנו להמון טיולים, בארץ ובעולם,

אהבת לחבק ולעשות שטויות.
וואוו.. וואו… כמה שטויות 🙂

תמיד תמיד היית נוכח בחיי.

לטוב ולרע.

כי למי אין רע ?

אבל הטוב גבר על הכל !

וככה היית, וככה חיית את חייך.

ואני בצילך.

מעריצה את האבא שלי, שכולם אוהבים,

בכבוד מתייחסים, מתייעצים…

"כי הבטיח הוא לי – שהוא רק שלי…"

בנית אימפריית צילום ברמת גן.
עד היום, לכל מי שאני מספרת שאני הבת של…

כולם מכירים את החנות. ואותך.
היה לך ראש עסקי חריף,
וידעת לנהל את החיים ביד מחושבת.

את רוב שנות חיי העברתי בחנות.
אם כילדה או כשכבר עבדתי שם.
ואתה – ניהלת את הכל.

ואז הכאב מכה.

כשראיתי את האדם שהיית,

כשישבתי איתך בנשימותיך האחרונות,

אלה רגעים שלא מתכוננים אליהם.

לא משנה כמה חושבים שכן.

הם שוברים.

והם נחרטים לנצח.

"אבא, למה…"

שבועיים אחרי שעזבת, יצאתי לטיסה מטעם העבודה.

ביום הטיסה לא מצאתי את עצמי.
ממש "גררתי" רגליים.

אבל בטיסה – כיאה למקום עבודה –
המסכה עולה.

חיוך מאיר את הפנים, כאילו הכל מושלם בחיים.

ככה היה גם כשנדבי היה בעזה.

הייתי טסה.

והאמת? הטיסות האלה הצילו אותי מלהשתגע.

יש רגע קבוע:
רגע לפני העלייה למטוס,
כשהמש״ב מסיים לדבר איתנו,
או כשאני חוזרת משהות ביעד,
עוד לפני שהנוסעים מגיעים –
אני אומרת: Show time.

אני לובשת על עצמי חיוך,
והכול ממשיך הלאה.

ממני והלאה.

ואז, ביפן, אחרי יום של התאקלמות נפשית,

של "מה לעזאזל אני עושה כאן",
התחלתי לשחרר ואפילו ליהנות.

אבל בטיסת חזור זה חזר על עצמו.

כבר באוטובוס, בדרך לשדה התעופה,

נפלה בי ההבנה שאני חוזרת לחיים בלעדיך.

תמיד הייתי הילדה הקטנה שלך.
יותר אני לא אקרא לך אבא'לה.

לא אראה אותך יושב על הכורסה שלך,

לא תשאל מה נשמע אצלי.

איך הילדים. איך בעבודה.

פשוט לא.

לכולם אני נראית בסדר.

כי אני מחייכת, כי אני צוחקת.

אבל מה הם באמת יודעים על הנפש שלי?

בחדרי חדרים, הלב כואב,

הנפש לא השתחררה, העצב נשאר.

כי כשאני רוצה,

אני בהחלט יודעת לשחק את המשחק…

וכאן, הייתי חייבת. להיות חזקה, לא להראות חולשה.

כי ככה אבא היה רוצה. לא להישבר.

מעט מאוד פעמים ראיתי אותך בוכה.

ואולי בגלל זה,
גם אני למדתי לבכות בשקט.

לקחתי את טבעת הנישואים שלך.

ב 35 שנות נישואיי,

את שלי ענדתי אולי בשנים הראשונות.
עכשיו – שלך עליי.

מעגל שנסגר.
חיבור שלא נפרם.

אתה חי ונושם איתי.

לא חשבתי שיהיה כל כך קשה.

דמותך עולה מול עיניי בכל יום.

אתה, שהיית עוגן בחיי,

אתה עוגן גם במותך.

לא תכננתי לכתוב החודש.

גם כשחברים אמרו שהם מחכים לפוסט.
על אבא.

אבל בסוף החלטתי שכן.
להוציא.
ללבוש חיוך.

"נרדם הוא פתאום ועצם – את – עיניו.

אבא, למה?"

ההספד של שחר בני לסבא שאול הגדול:

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם.  ו גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

קהלת, ט, ה-ו

סבא,

זה לא נתפס שכבר אין לך חלק בעולם שלנו יותר. אתה- שמילאת כל חדר בנוכחות ובחיוך שלך, אתה- שהצחקת את כולם בסיפורים ובבדיחות שלך, אתה- שגרמת לנו הנכדים להרגיש כאילו אנחנו הילדים היחידים בעולם; אתה- כבר לא חלק מהעולם שלנו.

בשנים האחרונות, הרגשתי שאתה מתרחק מהעולם שלי. קודם כל באשמתי- כי יכולתי לבקר יותר. אבל לא רק. גם כשביקרתי, ראיתי אותך מתרחק מעולמי פעם אחר פעם, פיסה אחר פיסה- זיכרון אחר זיכרון.

וכך היה בימים האחרונים- הבטתי בך, וידעתי שאתה שייך כבר לעולם אחר. וזה הפחיד אותי. איך האדם שסחב אותנו על גבו כמו אטלס, לפתע נראה כל כך שברירי וחלש? בקושי מסוגל לעמוד על רגליו. חרדתי מהרגע בו תעזוב את עולמנו.

אבל משהו בפעם האחרונה בבית החולים נתן לי תקווה. כשהעלנו זיכרונות, זה גרם לי להבין- למרות שאתה כבר לא חלק מעולמנו, תמיד יהיה לך מקום בו. אני יודע שבזכרון שלי, של הנכדים שלך, של הילדים שלך, של המשפחה שלך- יש מקום מיוחד, שהוא רק שלך. ואני יודע בדיוק איך אזכור אותך.

ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ:  כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ.  ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר.  ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

קהלת, ט, ז-ט

סבא,

אתה אדם חכם, כי ניצלת את חלקך בעולם הזה בצורה הטובה ביותר. חייכת גם שעבדת, אכלת טוב, שתית טוב, התלבשת יפה, וחלקת את חייך עם סבתא חיה- מוד- האישה שתמיד אהבת. הבנת שהחיים יקרים, וניצלת כל הזדמנות כדי לחגוג אותם.

אתה מודל לחיקוי בעבורי. יותר מהכל, אני מעריץ אותך על איך שחיית את חייך. אני יודע שלא הכל היה מושלם, ואני יודע שהיו תקופות קשות, אבל בעולם שלי- זכיתי לפגוש אותך רק בתור סבא, והיית בשבילי הסבא המושלם.

כל הזכרונות שלי ממך מתוקים. אני זוכר שהרכבת אותי על הברכיים ברכב שלך, ונתת לי ללחוץ על הצופר שלך שנשמע כמו חמור. אני זוכר שנתת לי לעמוד ליך כשהיית מפתח תמונות במעבדה והיית נותן לי להעביר את הנגטיבים דרך החלון. אני זוכר את התרנגול שהיה מקרקר כל פעם שהיית נותן לי ביצת הפתעה. אני זוכר אותך מקריא את ההגדה של פסח עם התרבוש הזה על הראש שלך. אני זוכר אותך יושב בתחתונים על הכורסא בלילה שישנתי אצלכם לפני הבר-מצווה שלי. ומה שאני לא זוכר- אני מרגיש.

אני מרגיש שהבאת לעולם שלי צחוק, אהבה, וחום, שאני רוצה להעניק לילדיי ויום אחד גם לנכדיי. היית אדם חכם כי הבנת את מילותיו של קהלת- הכל בר חלוף, אז צריך לנצל כל רגע. ואתה בהחלט ניצלת כל רגע לשמחה ועשייה.

י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה

קהלת, ט, י

סבא,

תמיד עשית בחייך את אשר בכחך לעשות. לא התעצלת יום בחייך, ובזיעת אפך כלכלת את משפחתך. תמיד עבדת עם חשק, עם מרץ ועם חדוות עשייה. וזה לא שינה לך אם מכרת עניבות בשוק, פילחת פול מהמצרים, בנית בית, נהגת באוטובוס או עמדת בקצה השני של המצלמה. עבדת ועמלת תמיד בשמחה, ותמיד מכל הלב. בזכות החריצות שלך גופך היה חסון, ובזכות הגישה שלך- נפשך הייתה חסונה אף יותר.

כשסיימתי את שנת השירות, הרגשתי שאני עומד בפני הכישלון הגדול הראשון בחיי. זכרתי את כל הסיפורים שלך על העיסוקים בחייך, אז כשבאת לאסוף אותי מחדרה הייתי חייב לשאול אותך- מה היה הכשלון הראשון שלך. סיפרת לי שקנית עם מישהו אוטובוס, והוא יום אחד ברח לך איתו ולא חזר.

הפלא של הסיפור, הוא שאנשים אחרים היו מתייאשים ברגע הזה, אבל אתה המשכת כמו שרק אתה יודע- בכל הכח. לא רק שהמשכת להיות נהג, גם הרשת לעצמך להמשיך לחלום על הדבר הגדול הבא. יד אחת אחזה בהגה, בעוד ידך השנייה ציירה חיים חדשים.

הושטת ידך לקחת מסבתא כסף לנסיעה באוטובוס וכך נפגשתם לראשונה. הושטת ידך מחלון האוטובוס כדי לאסוף מצלמות שנהגי דן היו מעבירים אליך מהחנות. לבסוף הושטת את ידך כדי לבלום את האוטובוס כדי שתוכל לעזוב אותו, ולהפוך את החנות מריבוע עם רצפת חול לאימפריה של ממש. בגלל שהיית מוכן לטעות, ללמוד, ולהמציא את עצמך מחדש- יכולת להגשים את מה שחלמת; והמציאות עולה על כל דמיון.

זו גאווה להגיד- אני הנכד של שאול מפוטו נגבה. וזה ממלא את הלב לשמוע מה אנשים אומרים עליך כשהם שומעים זאת, וזה הכל בזכותך ובזכות מי שאתה. אתה הבנת בחייך את מה שכתב החכם באדם לפני אלפי שנים- צריך לחיות את החיים במלואם, כי הימים הם ברי חלוף, אך הם יקרי ערך. ואכן, כך היה חלקך בעולמנו- חיית על זמן שאול, אך עזיז- יקר ערך.

נשאת את שמך, כמו שחיית את חייך.

אני אוהב אותך סבא.

תודה על חלקך בעולמי.

שחר

ופוסט נוסף על ההורים המתבגרים ועל אופי הטיפול בהם – כאן.