כי אלה החיים

הלוטוס הוא יותר מסתם פרח יפהפה – הוא סמל.   סמל של התמסרות וזרימה, של טוהר שנולד מתוך הבוץ. וכמה יצא לי לחשוב על בוץ בזמן האחרון, להרגיש אותו, לחוש אותו, לשחות בו, ולחפש את הפריחה שלי מתוכו. וכשאני חושבת על הלוטוס, אני רואה בו השתקפות של הדרך האישית שלי. החיים, כמו מים. לעיתים שקטים […]

קשה להתקדם כשאנחנו עדיין מביטים לאחור. כשיש משהו שתוקע אותנוומפריע לנו בתפקוד היומיומי.   הלוואי והיינו יכולים לשחרר כל כך מהר את כל מה שמעכב אותנו. כי הכי קל זה להיתקע על דברים, לנהל את עצמנו לא נכון, ולחזור על טעויות שוב ושוב ושוב.   החיים הם מסע מתמשך, והחיים מתרחשים רק יום אחד בכל

אי אפשר לשלוט במה שיקרה,אבל אפשר לשלוט בתגובות שלנו. האומנם. אפשרי ? שליטה עצמית ? התגובות שלנו, לא תמיד שלנו.היינו רוצים שיהיו לנו תגובות אחרות.שנדע להתמודד, לענות טוב יותר,אך לעיתים, התגובות שלנו מלאות אמוציות.נזרקות לאוויר ולעיתים זו גם דרך אל חזור.לא כך היינו רוצים שזה יהיה, אבל זה פשוט קורה. גדלתי בבית מיוחד.חום ואהבה מצד

לבחור נכון ! (אמיר דדון)   השיר הזה תפס אותי בשבוע שעבר. שמעתי אותו פעם ועוד פעם, הקשבתי שוב ושוב למילים, ולא הפסקתי לתהות. האם אני בוחרת נכון.   עוד קצת יותר משבוע, חל יום הולדתי…. הזמן המתאים לחשבון נפש 🙂 הרבה מחשבות צפות ועולות להן. האם אני מסוגלת לעבור על הדברים שעושים לי טוב

התלבטתי על מה לכתוב החודש. לא זרם לי שום דבר. הרגשתי רק כמו אמא של לוחם.   לא הייתי בטוחה אם בא לי לכתוב. לא החלטתי על איזה נושא. היה לי מין חודש כזה שפשוט לא רציתי לעשות בו כלום.   זה קצת החזיר אותי לחודשים הראשונים של המלחמה, שאז העליתי את הפוסט לכתוב או

לכתוב או לא לכתוב – זאת לגמרי השאלה… כולנו עוברים ימים של טלטלה, ימים לא פשוטים, ימים של חוסר ודאות. וזה לא משנה אם אתה ילד קטן, מתבגר, חייל או מבוגר. כל כך הרבה לא ברור ולא ידוע בתקופה הזו.   בחודש הראשון של הלחימה, מצאתי את עצמי מוותרת על הכתיבה של הפוסט החודשי.לא היה

סאפ. זה משהו אחר. מרגיע.משהו שמלמד אותך על עצמך.   אף פעם לא חשבתי שאעלה על סאפ. אכנס למים העמוקים, אחתור למרחקים, ואהנה מזה כל כך…   כילדה, ככל הנראה חיבבתי את הים.ההורים גם לקחו אותנו מדי שבת. מודה שאני לא ממש זוכרת. מה שאני כן זוכרת, זה שמכל בילוי בים, הפכתי לעגבנייה 🙂 עם

יש אנשים עם לב של אבן ואבנים עם לב אדם. הכותל – מילים: יוסי גמזו למה זה קורה לנו שלפעמים אנחנו כל כך אטומים ? ממש כמו אבן. סגורים. לא חושבים, לא מחשבים את הצעדים.   למה לפעמים אנחנו לא שמים לב למה שקורה סביבנו ? למה אנחנו לא חושבים על האחר ? רק על

ספרים זה עולם שלם של הנאה.   יש כאלה שאוהבים ספרי מתח, רומנטיקה, מדע בדיוני, ספרים ארוכים, קצרים, או מלמדים. ואני…. טוב, אני כיום אוהבת את ספרי הרומן הרומנטי. בתור ילדה, קראתי את כל הסוגים. את סדרת חסמב"ה, מתח, פנטזיה, הרומן הרומנטי, קלאסיקות, הכל . לא הייתי מוגדרת כתולעת ספרים, אבל בהחלט אהבתי לקרוא. תמיד

החיים מתרחשים רק יום אחד בכל פעם, ואנו צריכים לבחור איך לחיות את היום הזה. מה אנחנו עושים ביום הזה ? מהם הבחירות שלנו ? המחשבות שלנו ? הרצונות שלנו ?   האם נשמח ביום הזה ? נלך לבקר את הורינו המבוגרים ? נקבע לנו פגישה עם חבר אהוב ? אולי עם אחד הילדים ?

מה עושים כשלא הכל הולך כמו שרצינו ? היו לנו תוכניות, היה לו"ז, הייתה מחשבה.ובבת אחת הכל השתנה.אז איך מתמודדים עם זה ? ידענו מה הולך להיות, ידענו איך הכל מסודר,ידענו שהכל מושלם.ופתאום – מהפך ! כמה פעמים קרה שתכננתם, חשבתם,ארגנתם הכל הכי מושלם שיש,ואז משהו השתבש ? התאריך שקבעתם פתאום נכנס בו משהו אחר,הטיול

מחר יום הזיכרון. התלבטתי רבות האם לכתוב ולשתף על נעם שלי… על יום הזיכרון האישי שלי. האם זה מתאים ? אך בבלוג הזה, יש גם פוסטים על החיים. על כל מיני דברים שאנו עוברים… קיבלתי גם "אישורים" שונים ואז הכל הסתדר לי. מבולבלים ? – מיד אסביר.   ערב יום הזיכרון חל השנה יום לאחר

בלי אוויר ! מי לא רוצה לפעמים, לעצור את הרכבת ולרדת ?את האוטובוס ? את האוטו ? את האופנוע ?כל אחד יכול לחשוב על מה שהוא רוצה…ורק – לעצור.   אבל רגע, זה לא באמת קורה….כמה קשה לנו להתנתק מהכל,להגיד שגם לנו מגיע קצת רגע של מנוחה,רגע של רגיעה ושלווה. אבל – לא קורה… החיים

הקן המתרוקן, קורונה, הפתעה – מה הקשר ?? ראשית, השתיים הראשונות: הקן המתרוקן וקורנה,מכילות את אותן האותיות 🙂שנית, מסתבר שכשאתה חולה קורונה, וצריך בידוד,יש משהו מאוד מועיל בקן שהתרוקן.וההפתעה המרגשת ? – תגיע בסוף… אז גם יומי הגיע,להיות קורונאית מן השורה 🙂וכשנודע לחבריי ולמשפחה,קיבלתי כל מיני הערות, בקשות, שאכתוב על זה בבלוג."גם הקורונה זה זמן

"לא שופטים אנשים לפי הטעויות שלהם, אלה מה הם מוכנים לעשות כדי לתקן אותם."   וכמה טעויות עשיתי בחיי. התחתנתי בגיל צעיר מאוד. ולא לטעות הזו התכוונתי. זה היה מתוך בחירה. לא הייתי בהריון, לא כפו זאת עליי, אך שוב, זה היה נתיב חיי. ידעתי שמצפים ממני להתחתן, להקים משפחה, לבנות בית. ידעתי שמצפים ממני

תנו לי לחיות בתוך לונה פארק, סופרלנד, כל גן שעשועים, בארץ או בעולם. ממש ממש בתוך. לעלות ולרדת כל היום מכל המתקנים, לקבל סחרחורת ולהרגיש בעננים.   כל חיי הרגשתי שאני בלונה פארק. ולאו דווקא בגלל שביליתי שם הרבה. פשוט החיים היו כאלה, מקצה לקצה. טלטלו אותי, סחררו אותי הרימו אותי למעלה והפילו אותי למטה.

"חיבוק, הוא המקום הטוב ביותר ליפול לתוכו." אוי… כמה שאני אוהבת חיבוקים. מכורה אליהם. החיבוק אצלי הוא צורך מאוד גדול לחום ואהבה. החיבוק נותן תחושת ביטחון שאני כל כך זקוקה לה.חיבוק מבחינתי ממלא אנרגיה,מעשיר את המקבל מבלי לרוקן את הנותן.יש לו משמעות של "הנני כאן",אומר זאת ללא מילים. ואני אוהבת להתחבק. אוהבת לחבק.לא רק את