הלו, הלו, אתם שומעים אותי ?
אתם באמת מקשיבים לי או שומעים רק את עצמכם ?
האם כשאני שומעת אתכם, אני באמת מקשיבה ?
אתם שמים לב למה שאני מדברת ?
ומה אתם רוצים בעצם ?
אם הייתה תקשורת טובה,
אם הייתה תקשורת פתוחה וכנה,
כל זה לא היה קורה.
כולם מדברים, מתכתבים ומנסים להשמיע את קולם,
הרבה פעמים מבלי להקשיב לאחר.
מבלי להבין מה האחר אומר או רוצה.
כתבתי הודעה, רשמתי אותה בצורה עדינה:
"תעשו מה שנוח לכם ואני אסתדר".
אבל לא באמת התכוונתי לזה.
כתבתי את זה רק כי לא היה לי נעים.
חשבתי שהצד השני יבין שהוא צריך להתגמש בשבילי.
אם הייתי אומרת או כותבת בדיוק מה שרציתי – שחר היה מבין אותי.
הוא היה יודע. היה מתנהל בהתאם.
הוא חשב שאני אסדר את העניין הזה,
ואני חשבתי, שהוא יסדר את זה.
אם הייתי אומרת בדיוק מה שאני רוצה,
בלי לנסות ללכת סחור, סחור – הכל היה מסתדר.
אבל במקום זה, זה הפך להיות כדור שלג ענק.
התקשורת לא הייתה תקינה.
אם רוצים משהו – צריך להגיד !
לא להגיד במגומגם, לא בקטנה, לא בחוסר בהירות,
אלא להגיד בדיוק איך שזה צריך להיות.
להיות ברורה לעצמי וגם למי שאני מכוונת את השיחה.
לצאת מתוך נקודת הנחה שלא יודעים.
לא לקחת כמובן מאליו שהבן אדם השני יודע מה שאני רוצה.
ובנוסף, גם הווטסאפ וההודעות הכתובות,
גרמו לנו לשבש את ההבעה שלנו.
לפעמים כשמתכתבים – מדובר על תקשורת חסרה,
כי יש מסרים שלא עוברים בהתכתבויות.
לא הכל מובן וברור על ידי כתיבת מלל,
וכמו שהבן שלי אמר לי לא פעם, עדיף שאתקשר.
אבל כל זה הגיע עוד מילדותי.
מכתבים על גבי מכתבים של התנצלויות,
של הבהרות, להוריי בעיקר.
לא פעם ביטלתי את עצמי כי פחדתי.
פחדתי להגיד את דעתי ומה שאני חושבת.
חששתי לפגוע, לא חשבתי שיקשיבו לקולי.
היום, אני לומדת מחדש איך להתנהל….
קודם אני צריכה להודות מול עצמי,
ואז אני יכולה להוציא החוצה. לשתף.
אבל פחד מהתגובה של האדם ממול,
לפעמים משבש את התקשורת.
יש לחץ לא לפגוע, להגיד את הדבר הנכון.
אבל מה זה הדבר הנכון הזה ?
האם זה נכון בעיניי ואיך זה בעיני האחר…
בשביל תקשורת צריך כנות.
תקשורת פתוחה וכנה מונעת סכסוכים.
ואין הכוונה בלהגיד דברים מעליבים.
להגיד בבירור למה שמתכוונים ורוצים. מה שחושבים ומרגישים.
נכון, לפעמים זה יגרום לוויכוחים, אבל ככה זה אמיתי.
וזה עדיף לחלוטין מאשר לא להגיד את כל האמת,
או "ללכת על ביצים", כי אז הכל יוצא בעצבים.
הסיפור עם שחרל'ה שלי הסתיים במשפט:
"אני אוהב אותך, ואל תתני לרגעים של חוסר הבנה להשתלט עלייך ככה…
אנחנו אוהבים והכל פתיר, וזה מה שחשוב."
ומכאן צמח לו הפוסט המשותף הזה עם הילדים.
קיימנו מפגש משפחתי, דיברנו על תקשורת,
קיבלנו מצגת ו"הרצאה" קטנה משחר,
פתחנו ענייני תקשורת משפחתיים.
נדבי אמר: משפחת זיו בונה תקשורת והתקשורת מאוד השתפרה.
גם לא מזמן הוא ניהל שיחה עם האחים שלו ואמר את מה שהפריע לו בתקשורת איתם.
ואני… אני גם לומדת "לשחרר" ולא לקשר בין הילדים,
אלא לתת להם לפתוח את הדברים אחד מול השני. ללא הגישור שלי.
לתת להם לתקשר ביניהם, וזה מצליח !
תקשורת בנויה מהמילה תקשורת וגם מהמילה ביקורת.
הפחד מלתת ביקורת – מונע תקשורת.
קשה לתת בגלל שקשה מאוד לקבל.
לא נעים להעביר ביקורת כדי שהבן אדם לא ייעלב,
אבל אם לא אומרים את הביקורת שרוצים,
בסוף מונעים ערוץ תקשורת ויש קצר.
תקשורת נבנית מגיל צעיר מאוד.
פעם (ויש עוד קצת שאריות מזה כיום),
הייתי נעלבת מכל דבר.
ככה גם גידלתי את ילדיי,
וכיום אנו עובדים מאוד קשה על מנת לשנות את זה.
אני מנסה להפוך את המצב שאומרים דברים, וממשיכים הלאה.
גם אם זה בציניות, לא להיעלב מזה,
להפסיק עם הריגשי, לא להתעכב על אמירות.
ללמוד איך לדבר בשקיפות – כי זה חשוב.
2 מחשבות על “ת-ק-ש-ו-ר-ת”
כל כך נכון נירוש!
תקשורת זה ממה משהו לעבוד עליו
גם במשפחה
זו ממש לא צריכה להיות מילה גסה.
ממש התחברתי ואהבתי
תודה על השיתוף הפתוח והכנה
אין עליכם משפחת זיו היקרה והמורחבת
אוהבת