לכתוב או לא לכתוב – זאת לגמרי השאלה…
כולנו עוברים ימים של טלטלה,
ימים לא פשוטים,
ימים של חוסר ודאות.
וזה לא משנה אם אתה ילד קטן, מתבגר, חייל או מבוגר.
כל כך הרבה לא ברור ולא ידוע בתקופה הזו.
בחודש הראשון של הלחימה, מצאתי את עצמי
מוותרת על הכתיבה של הפוסט החודשי.
לא היה חשק, הראש לא במקום ואת מי מעניין מה שיש לי לכתוב.
והנה עבר עוד חודש.
גם הפעם תכננתי לוותר,
אבל הלילה, יום לפני התאריך המתוכנן ליציאת פוסט חדש,
בעודי מנסה להירדם, נפל הפור.
נירה – קומי ותכתבי.
אבל על מה ?
על המלחמה ?
די….. כמה אפשר ?
מה לא נכתב עליה, מה לא אמרו עליה,
איך ציירו אותה בארץ ובעולם (תרתי משמע).
אז מי אני שאכתוב על זה ?
אולי אכתוב על סדר וארגון ? –
נו… באמת… את מי זה מעניין עכשיו ?
נכון שאני נעזרת בסדר ובארגון שלי כדי להעביר ימים רבים.
בכל פעם שלא טוב לי,
בכל פעם שאני צריכה להעסיק את עצמי כדי שיעבור עוד יום,
אני פשוט לוקחת אזור בבית, מגירה או ארון ומתחילה לסדר.
כן, זה עוזר לי לשמור על שפיותי.
מי שאין לו ילדים בצבא,
לא יכול לתאר לעצמו או להבין את מה שאנו עוברים, חושבים, מתמודדים.
יצא לי להיתקל באנשים (נוסעים למען האמת, בעבודתי),
שסתם דיברנו וקשקשנו ועלה נושא המלחמה (כמובן… איך אפשר שלא).
ואז אני מספרת שיש לי ילד בצבא ושלא ראינו אותו 50 יום,
ושלא שמענו ממנו טלפונית מאז שהוא נכנס,
ואנשים לא מבינים איך זה…
מה ? – הוא בלי טלפון ??
לא. הוא לא.
למה ? – איך יכול להיות ?
כן. כי לקחו להם אותם.
הם נכנסים בלי פלאפונים.
ואנחנו מחכים לכל אות ממנו,
שלפעמים מגיע בעזרת מילואימניק חביב כזה או אחר,
ששולח לנו ד"ש ממנו כאשר הוא מסריט אותו
או מצלם לנו פתק שהוא כתב לנו.
החיים כאילו ממשיכים הלאה.
בעיקר למי שלא חווה אובדן,
או למי שלא בחרדה על ילדיו שבצבא.
גם אני משתדלת להמשיך.
רק שזה לא פשוט כל כך.
בתור "רודפת" שקיעות שכמוני,
(השקיעה הזו צולמה ב 3/10/23)
אני כבר לא….
לא מוצאת את עצמי יושבת בים בעת שקיעה ונהנית.
לא בא לי לצאת לטיולים של שבת שכל כך אני אוהבת.
אני כן מסכימה לצאת קצת עם חברים,
לשאוף אוויר… לצחוק, ליהנות ביחד,
אבל הרבה מחדוות הכיף נעלמה לה…
אני יוצאת בעיקר ליוגה או פילאטיס מכשירים.
לפעמים גם נפגשת עם חברה שזה כמו אוויר לנשימה.
נכון לעכשיו, אני עושה הרבה יותר דברים בבית מאשר בחוץ.
אפילו הליכון הבאתי הביתה כדי לא לצאת החוצה 🤦🏼♀️
וספרים אני קוראת בלי סוף על הנדנדה בבית…
לא יוצאת מאזור הנוחות שלי.
לא רוצה ולא צריכה את המרחבים כרגע.
מעדיפה להשתבלל לי…
אני רוצה לאמץ את המחשבה,
שהדרך היחידה לקבל את המצב,
היא לחבק אותו ולקבל אותו עם האמת.
ולא משנה כמה חשוך היום,
תמיד להשתדל למצוא בו את האור שלי.
זו הדרך היחידה שכדאי ללכת בה.
כי אין ברירה אחרת.
צריכים לצאת, צריכים לבלות,
להמשיך לעשות דברים שאנחנו רוצים ואוהבים,
כי זה בעצם מה שהחיילים שלנו רוצים.
הם ממשיכים להילחם ולשמור עלינו.
הם עושים את עבודתם בצורה מדהימה!
אז אמרה לי חברה אתמול בערב.
שזו לא העבודה שלהם.
הם בשירות חובה.
הם לא בחרו בזה.
אבל אני לא חושבת שזה מדויק.
נכון, הם לא בחרו בזה,
אבל יש הרבה כאלה שלא עושים צבא מסיבה כזו או אחרת,
וזו הייתה יכולה להיות גם הבחירה של ילדנו.
אך הם בחרו בצבא.
אז לכתוב או לא לכתוב ?
שוב אני שואלת את עצמי תוך כדי הכתיבה.
כי מחר הפוסט הזה צריך לצאת,
אך האם אני באמת מוכנה להוציא אותו ?
על מה כתבתי בעצם ?
למה התכוונתי פה ?
ומה רציתי להביע ?
אז נכון, ייתכן והפוסט הזה בלי הרבה תוכן,
ייתכן שהוא מבולבל ולא העברתי שום מסר.
אבל הוא הפוסט שלי.
של נירה.
של אמא שדואגת. הורה לילדים בצבא.
(3 מתוך 4 משרתים מאז ה 7/10)
של בת זוג שמנסה לשמר את הביחד.
(ובעלולי אמר לי השבוע תודה שארגנתי פגישה עם החברים ושהוא היה צריך את זה).
של בת שמטפלת בהוריה ועכשיו יותר מתמיד זה קשה.
של חברה שרוצה את החיים התוססים של פעם.
אולי בעצם כתיבת מילים אלה,
אמצא את נירה האחרת.
אמצא ואוציא את עצמי מאזור הנוחות,
ואתחיל לנשום קצת יותר….
אחזור לסאפ שאני כל כך אוהבת,
אצא ליותר זמן מהבית.
לדברים יותר ארוכים…
אולי…
הזמן של כולנו קצוב.
זאת אני יודעת (וגם מקועקעת את זה מלפני שבועיים).
החיים עלולים להסתיים בכל שנייה.
בטח שאנחנו יודעים זאת עכשיו
בטח שאנחנו יודעים זאת יותר עכשיו !
אז צריך לחיות כל רגע כאילו זה הרגע האחרון
וצריך להתחיל זאת במהרה.
11 מחשבות על “לכתוב או לא לכתוב – זאת השאלה”
מהממת שאת. הרגשות שלך, המחשבות שלך, הבאת את עצמך לפוסט.
כולנו מרגישים פחות או יותר אותו הדבר.
כולנו רקמת חיים אחת.
❤️
ראשית שכל בנייך המהממים יחזרו לביתם בשימחה ובבריאות תחבקי אותם ותוכלי לנשום קצת יותר לרווחה( אם תוכלי לשלוח לי בפרטי את השמות שלהם ואתפלל עבורם ).
שנית, טוב שרשמת אפילו רק בשביל עצמך- כי אחרת זה היה נשאר חנוק בבטן.
ואני כל כך שמחה לשמוע שאת עדיין מתעמלת (גם אם זה לא איתי). חובה לנפש ולגוף.
נשיקות ומחבקת אותך חזק
מקסים נירוש, אמיתי ומהלב, לפעמים זה מה שאנחנו צריכים לשמוע, שכולם באותו המצב… בלי "עצות לשיפור" פשוט ככה, זו המציאות שכולנו נמצאים בה בעל כורחנו, וכולנו נתגבר ונצא ממנה, כי אין ברירה אחרת. ❤️
נירוש יקרה
כל כך הרבה מחשבות אם לכתוב או לא לכתוב ויצא לך פוסט מדהים וכל כך נוגע ללב של כל אחד מאיתנו
מקווה שלמרות כל המחשבות והקשיים תחזרי לעסוק בכל הדברים שאת אוהבת
באהבה
אחותך ❤️
אהבתי,
זה נוגע לכל כך הרבה תחומים, יוצא לי לשאול את עצמי הרבה פעמים אם לעשות משהו או לא. אם זה נכון במצב שלנו או לא.
ואז הבנתי שרק ככה ננצח, שאנחנו חייבים להמשיך לעשות את מה שעושה לנו טוב בחיים ומחזיק אותנו.
לאחת זה כתיבה, לשנייה זה ספורט, כל אחת ומה שמחזק אותה. כי בסופו של דבר השיגרה שלנו מחזקת אותנו ועוזרת לנו להתמודד.
נראה לי 🤔🤍
ואת מהממת🫶🏻
נירוש', ריגשת ממש, בוודאי לכתוב, תמיד לכתוב, להוציא הכל!!! זה עושה טוב לנפש שלך וגם שלנו. מבינה אותך ואת מצב הרוח, אל תשפטי את עצמך, תחיי כפי שהראש
והגוף מבקש.
מחבקת אותך חזק…ואם בא לך גם אוזן גדולה ופנויה בשבילך❤️
נירה.
טוב שכתבות, קראתי את הפוסט שלך שוב ושוב. אהבתי.
שטפת את קו המחשבה שלך הלחצים והמצב
הקשה שבו אנחנו כולנו נמצאים.
בצל המלחמה האכזרית הזו צריך להמשיך ולחיות.
כי אין לנו ארץ אחרת.
אלופה!!! תמשיכי לכתוב זה יעשה לך טוב
נירוש אהובה, אני בטוחה שלא פשוט למצוא את המילים והחשק לכתוב פוסט בתקופה שכזו ויחד עם זאת, רק מעצם הכתיבה ישר מתוך הלב שלך אל המקלדת, בצורה כ״כ אותנטית, יצרה עניין ועוררה (בי ובטוחה שגם באחרים), הזדהות עם המצב ולפעמים, זה מה שצריך וזה מספיק.
מרגש מאוד
הוצאת לי את המילים מהפה
תודה
ניחוש, היום ישבתי לקרוא את הפוסטר, כי גם לי לא היה חשק לקרוא כלום, למרות שלי אין ילדים בצבא, הכל הוא מצב הרוח. את צודקת צריך למצוא את האור בכל יום. תעסוקה , וכן לפגוש חברים.
אוהבת אותך כמו שאת , והבעת את עצמך כמו שאת.