כל ילד הוא עולם ומלואו.

כל ילד מוצלח ומיוחד בדרכו.

אחד בולט יותר, אחד פחות,

אבל לכל אחד – יש את הייחודיות שלו !

הרבה פעמים כשאני מספרת על הבן שלי,

על שחר המורה, לא מעט מרימים גבה.

בעיקר בגלל המקצוע שהוא בחר,

וגם בגלל השאלה – מה הקשר של זה אליי

אז כן, יש לי ילד שהוא מורה.

ולא סתם מורה.

מורה עם מגוון תארים.

הוא מורה לתנ"ך וגם סגן מנהל שכבה בתיכון.

הוא גם זה שהביא לבית הספר שלו את "תוכנית רמון"

ושחר גם מחנך את י"ב 8 ומגמת רמון.
ולפני שנתיים, הוא לקח את התלמידים מתוכנית רמון,
בעזרת תרומות שהוא אירגן,
למיאמי, ארה"ב, למרכז החלל קנדי.
(ולי היה את הכבוד ללוות אותם יומיים בפעילויות שלהם.)

הילד שלי.

כן, השחר הזה.

כבר בן 34….

ובכל זאת, הוא רצה אותנו במסיבת הסיום של הכיתה שלו.

כי הם מסיימים י"ב ומביאים את ההורים,

וגם הוא רצה את ההורים שלו

וכמו שהוא הודה להורים של התלמידים,

הוא גם הודה לנו. שמאחורי כל אחד יש מישהו שתומך בו.

וברגע אחד קטן אתה מבין,

שלא משנה בני כמה הם יהיו,

תמיד יישאר בתוכם משהו מהילד שהם היו.

והילד הזה, כן, המורה הזה,

נבחר ל"מורה של המדינה".

הוא בין 15 האחרונים שעלו לגמר,

מתוך 530 מורים שהוגשו מלכתחילה.

וגם קיבל את אות מצטיין החינוך בעיריית רמת גן.

כן, הילד הזה, הוא הילד שלי.

(נו… טוב, גם של חגי, אבל אני זו הכותבת).

והילד הזה הוא גאווה.

כל אמא גאה בילדים שלה, זה הכי מובן מאליו.
אבל לפעמים יש רגעים שהם מעבר לכל דבר שחשבנו.

והם ממלאים את הלב אפילו יותר.

כמו לפני שבועיים, כשהוא בא אליי עם החיוך הענק שלו, ואומר לי:

איך אני יודע שאני ילד מוצלח ? –

כי אמא שלי כותבת עליי פוסט

צחקתי…

גם כי הבנתי שככה הוא מעריך את הכתיבה שלי,

ועוד יותר צחקתי – כי הוא מוצלח הרבה ובזכות עצמו.

אבל דווקא ברגע הזה,

שוב ראיתי את מי שהוא באמת.

גם בתוך ההצלחה שלו,

הוא לא שכח לעצור ולהרים לי. לפרגן.

להראות הערכה וגאווה באמא שלו.

על האמא שאני, כמו הילד שהוא.

ויש בו יכולות שאני מעריכה עד בלי סוף.

כשצריך הוא תומך באחים שלו.

וכשצריך, הוא עורך לנו "שיחת שימוע".

ולפעמים הוא מעביר לנו מצגת על תקשורת בתוך המשפחה.

יכולת ההקשבה שלו לכל אחד ואחת,

היא באמת משהו מאוד מיוחד.

וללא ספק – את זה הוא לא ירש ממני

הילדים שלנו הם לפעמים הראי שלנו.

אבל ברוב הפעמים,

הם בונים לעצמם חיים עשירים,

מגוונים ומלאי משמעות משל עצמם.

פעם חשבתי שילד מוצלח,

זה מי שמרוויח טוב,

שמסתדר כלכלית,

שיש לו מקצוע "נחשב".

אבל עם השנים, התפיסה שלי השתנתה,

בעיקר כי כל אחד מילדיי בחר בתחום מיוחד:

שחר בחר בהוראה.

רותם בחרה באומנות.

מעין בחרה בקרימינולוגיה ועבודה סוציאלית.

והקטן מכולם, נדבי – בהנדסת מכונות.

כל ילד והבחירה שלו.

כל אחד והלב שלו.

ילדים שהם עולם ומלואו.

וזה מה שכל כך מיוחד בילד הזה. שחר.

וכן, אני יודעת שאני כותבת פה שוב ושוב את המילה "ילד".

כי הוא תמיד יהיה הילד שלי.

גם בגיל 34.

כי אין גיל לילדים שלנו.

(כאן גם הייתי "הורה מלווה" ביום טיול כיתתי)

אין רגעים קסומים יותר מלקבל אותם כמו שהם,

להבין, להכיל, לרצות גם את השיגעונות שלהם,

לעמוד מאחורי הקלעים עד שהם קוראים לנו,

לתמוך, לעזור ולהיות שם כשצריך.

ולדעת שבסופו של דבר,

המתנה הכי גדולה שקיבלנו בחיים –

היא הם.