אין הרבה דברים שאני אוהבת

יותר מארוחה משפחתית.

כולם מגיעים, הבית מתמלא בקולות, בצחוקים,

בשיחות שמתחילות בנושא אחד וקופצות לעשרה אחרים…

כל אחד מביא איתו את האנרגיה שלו,

וביחד נוצר הקסם של המפגש המשפחתי.

בבית אצלנו יש חלוקת תפקידים מאוד ברורה.

אני אחראית על התפריט,

כן, כן… אל תזלזלו. זה תפקיד לא פשוט בכלל…

ובנוסף, אני גם הסו-שף של חגי.

מכינה את הדברים הקטנים, דואגת לאווירה,

ואם מדובר בארוחה חלבית,

זה הקטע שלי להכין.

שם כבר יש לי הרבה יותר עבודה במטבח.

אבל בדרך כלל חגיוש אחראי על הבישולים.

הוא הכוכב הראשי.

בסופו של דבר,

כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו יותר.

חגי אחראי על הארוחות ועל כל התיקונים בבית,

ואני על העוגיות, הגינה, הניירת וכל ענייני המנהלה.

ככה כל אחד מביא את החוזקות שלו,

וזה עובד לנו מצוין.

בארוחות שלנו,

חגיוש מכין אוכל כיד המלך !

השולחן מתמלא בכל טוב, בריחות משגעים

ובמאכלים שכל אחד כבר מחכה להם מראש.

ויש גם מאכלים חדשים שזוכים לתגובות לכאן ולכאן.

ואת הכל אנחנו מגבשים למידע חשוב,

לארוחה הבאה

אבל דווקא אחרי שהארוחה מסתיימת,

גילינו שצריך לעשות שינוי קטן.

פעם, כל האוכל שנשאר

היה עובר יחד עם כל הכלים למטבח.

כלתי הייתה עומדת שם

ומארגנת לכולם קופסאות לקחת הביתה.

כל אחד היה מגיע, מבקש מה הוא רוצה,

והיא הייתה אורזת באהבה.

אלא כשההרכב המשפחתי השתנה,

נולדו נכדים, נוספו בני זוג,

לכל אחד יש העדפות, טעמים ורצונות,

פתאום המטבח הקטן שלנו הפך להיות צפוף, עמוס ורועש,

ובמקום ליהנות מהמשך המפגש – חלק מהזמן התבזבז על אריזות.

אז עשיתי מה שאני אוהבת לעשות…

"חישוב מסלול מחדש".

מצאתי את הפתרון היעיל לנו,

אבל כזה ששינה לגמרי את סוף הארוחה.

כשמסיימים לאכול, מפנים רק את הצלחות והכוסות.

כל הסירים, הקערות והמגשים

נשארים על השולחן בדיוק כמו שהם.

כולנו עוברים לשבת בסלון או בחוץ,

ממשיכים לקשקש, לנשנש קינוחים,

לשתות קפה וממשיכים את האווירה.

אין לחץ.

אין תור במטבח.

ולא ממהרים ל"משלוחי מנות" שצריך להספיק לארוז.

לפני שהם הולכים,

אני מוציאה לשולחן קופסאות לאחסון,

(וכאן יש טיפים נהדרים לסידור המטבח) 

ושמה גם גליל ניילון לאריזות,

בשביל הלחם שאני אופה, או בשביל דברים "בודדים",

שאותם הם אורזים בשקיות ולא מכניסים לקופסאות.

זה גם חוסך להם מקום במקרר,

וגם אומר שהם לוקחים פחות קופסאות שצריך לזכור להחזיר

ומאותו רגע?

כל אחד אחראי לעצמו.

כל אחד לוקח מה שהוא אוהב,

בונה לעצמו את ה"שלל" שלו,

יוצר ערימות של קופסאות על השולחן,

ואורז בדיוק לפי הטעם שלו.

ואני? – אני רק נהנית לראות אותם.

שייקחו.

גם אם לא יישאר לנו אוכל להמשך השבוע,

העיקר שהם ייהנו ושיהיה להם.

וכמה הם מרוצים שיש להם אוכל לקחת הבייתה.

ומבחינתי, אין דבר שמשמח אותי יותר מלדעת

שהאוכל שהוכן באהבה

ממשיך לשמח גם בבית שלהם.

בעלולי תמיד אומר שאנחנו מגזימים בכמויות.

ואני תמיד עונה לו את אותה תשובה:

"לא משנה כמה נכין – בסוף הכול ייעלם עם הילדים,

ותמיד נצטרך להכין לנו אוכל לשבוע שיבוא…."

כי אצלנו?

כמעט אף פעם לא נשאר כלום.

אבל כמובן שהכל באהבה גדולה ובחיוביות !

אם כולם נהנו, אכלו,

לקחו הביתה ויצאו עם חיוך….

מבחינתי זו ההצלחה הכי גדולה של האירוח.

וכשהכל נארז ונלקח,
כולם מפנים את השולחן עד תום,
מחזירים הכל למקום…

ולנו… לנו רק נשאר לשטוף את הכלים 🙂

ועכשיו אני סקרנית לשמוע אתכם.

איך אתם נותנים לילדים לארוז ולקחת ?

יש לכם שיטה שעובדת במיוחד טוב?

אשמח שתרשמו בתגובות.

אני בטוחה שגם אני וגם קוראי הבלוג

נלמד מכם רעיונות חדשים.

בתיאבון!