היום, מי שמכיר אותי, יגיד שאני מחייכת המון.

לא פעם ולא פעמיים,
אנשים שאלו אותי אם אני תמיד שמחה.

אבל האמת ? לא תמיד ידעתי לחייך.

זה היה מסע.

כולם אוהבים חיוכים.

יש משפט שמלווה אותי כבר שנים:

"חיוך מעשיר את המקבל, מבלי לרוקן את הנותן."

הוא לא עולה כסף, לא דורש מאמץ מיוחד,

אבל לפעמים הוא משנה למישהו את כל היום 😊

לאורך שנותיי, עברתי לא מעט מצבי צבירה בפנים.

בתור ילדה הייתי קצת חייכנית… והרבה בכיינית.

הרגשתי הכול בעוצמות.

שמחתי מכל הלב, אבל גם בכיתי מכל הלב.

וכשהיה לי עצוב, כל העולם ידע.

(ולפעמים יש לי מזה עד היום 🤦🏼‍♀️ ).

כשהתבגרתי קרה משהו אחר.

פחדתי שכאשר אני מחייכת,

אני בעצם מזמינה אנשים ליצור איתי קשר.

חיוך נראה לי כמו הזמנה לשיחה, לשאלות, להתקרבות.

וכנערה, ברחתי מזה, הרגשתי לא בנוח.

אז פשוט… פחות חייכתי.

גם ביום החתונה שלי,

הייתי כלה שמחה, אבל לא באמת משוחררת.

החיוכים שם היו יפים,

אבל הם עדיין לא היו החיוכים הגדולים שיוצאים מהלב.

הם היו קצת מהוססים, קצת לא מובנים…

בדיוק כמוני באותה תקופה.

אחר כך מצאתי את עצמי במקום עבודה שהיה לכאורה "תפור עליי".

משפחתי, יציב, מסודר. כולם אמרו כמה הוא טוב.

אבל אני?

לא מצאתי בו את עצמי. לא היה לי שם קל.

הכול הרגיש לחוץ, צפוף, פחות נעים.

וכשלא טוב לנו בפנים, גם החיוך מגיע פחות לבקר.

ואז… הגעתי לקורס דיילי אוויר.

בוגרת יותר. מבושלת יותר. עצמאית יותר.

אני זוכרת את התקופה הזו,

כאילו מישהו פתח חלון והכניס המון אוויר חדש לחיים שלי.

פתאום גיליתי שאני מחייכת בלי להתאמץ.

מצאתי מקום שאיפשר לי להיות אני.

ושם, גם החיוך הפך להיות חלק ממני וזלג גם ליום יום.

כשאני לובשת את המדים, עולה למטוס,

מקבלת את פני הנוסעים,

זה כאילו הגיעו אורחים אליי הבייתה ואני מארחת אותם מכל הלב.

ואני אוהבת את הרגעים האלה.

זה בכלל לא משנה אם זו טיסת "קוויקי" – הלוך ושוב באותו יום,

או טיסה ארוכה עם לינה בחו"ל….

החיוך פשוט מתיישב לי על הפנים.

מסתבר…. (טוב, לי זה מסתבר), שכשאנחנו מחייכים, משתחררים במוח

חומרים הקשורים לתחושת הנאה ורווחה, כמו אנדורפינים.

וכשאנחנו רואים מישהו מחייך,

המוח שלנו נוטה להגיב באופן כמעט אוטומטי,

בזכות מנגנונים של חיקוי ואמפתיה.

אולי זו אחת הסיבות שתמיד אומרים שחיוכים כל כך מדבקים 😊

ותכלס, אני רואה את זה כמעט כל יום.

ראיתי איך החיוך שלי מדביק אנשים אחרים.

אני מקבלת המון תגובות מקולגות וסתם מאנשים אקראיים על החיוך שלי.

ראיתי נוסעים שעולים למטוס עייפים או טרודים, ופתאום מחייכים בחזרה.

חברים שהכרתי בשנים האחרונות,

כאלה שהפכו למשפחה שבחרתי לעצמי, מתחילים לחייך יותר.

ואני אוהבת לחשוב שהם קצת נדבקו ב"טפשת החיוך" שלי.

כי אם כבר להידבק במשהו…

אז שיהיה בחיוכים.

חיוך הוא לא רק הבעת פנים.

הוא בחירה. והוא הבחירה שלי בעצמי.

נכון, יש ימים שפחות בא לי לחייך.

יש תקופות שבהן החיים כבדים יותר, והלב עסוק בדברים אחרים.

אבל דווקא אז, חיוך קטן, אפילו כזה שמתחיל במאמץ,

מצליח לפעמים להזכיר לנו שיש גם אור.

היום אני כבר יודעת שחיוך אמיתי לא נולד כי מישהו אמר לנו לחייך.

הוא נולד ברגע שבו הלב מרגיש שלם.

כנראה שכל המסע שלי לא היה באמת אל החיוך.

הוא היה מסע אל עצמי.

וברגע שמצאתי את המקום שבו אני יכולה להיות אני,

בלי להתנצל, בלי לחשוש, בלי להסתתר…

גם החיוך ה(מ)גיע.

והוא נשאר.

אז אם יצא לכם לפגוש אותי,

רוב הסיכויים שאחייך אליכם.

ואם תחייכו בחזרה…

כבר הרווחנו שנינו.