התלבטתי על מה לכתוב החודש.

לא זרם לי שום דבר.

הרגשתי רק כמו אמא של לוחם.

לא הייתי בטוחה אם בא לי לכתוב.

לא החלטתי על איזה נושא.

היה לי מין חודש כזה שפשוט לא רציתי לעשות בו כלום.

זה קצת החזיר אותי לחודשים הראשונים של המלחמה,

שאז העליתי את הפוסט לכתוב או לא לכתוב זאת השאלה.

כי באמת שהייתי מאוד בבלבלה.

אבל פתאום החודש שוב יש לי מצב של מחנק,

של חוסר רגיעה, של חוסר אוויר לנשימה.

בחודשים האחרונים, הצלחתי לכתוב כמה פוסטים

בעניין השיפוץ או תקשורת שזה היה משהו נקודתי ורלוונטי,

ומעבר לזה קשה מאוד.

מחסום כתיבה. הראש ממש לא במקום.

חברה הציעה לי לכתוב על איך מתמודדים כשיש בן לוחם בתקופה הזאת.

הנקודה היא שכל אחד מתמודד עם זה אחרת.

וזה לאו דווקא בגלל שיש לך ילד שמשרת בעזה,

או ילדה שמשרתת בצפון.

גם אם אין לך ילדים שמשרתים בצבא,

בכל זאת אתה לא נושם בתקופה הזאת של הלחימה.

וביום שבת הציץ שכן מהמרפסת

ושאל אותנו מה שלום הגיבור שלנו.

לפני יותר מ- 30 שנה כשעזה הייתה שלנו,

הוא היה המושל של רפיח במשך תקופה ארוכה.

אמר שהוא מכיר את ההתמודדויות שם.

והוסיף: כן הילדים שלנו גיבורים.

הוא לא סתם אומר את זה הוא יודע על מה הוא מדבר.

אז איך אפשר להסביר איך אנחנו הורים של גיבורים מתמודדים?

איך הורים של חטופים מתמודדים?

הכל רץ לנו מהר בין העיניים, רץ מהר בין החיים?

אנחנו לא מספיקים להתמודד עם דבר אחד ונופל עלינו דבר שני.

אז כן אין אוויר לנשימה.

הימים מאוד ארוכים, המועקה מאוד גדולה וההתמודדויות?

כל אחד מתמודד עם הדברים בדרכו.

יהיה מי שיבחר להשתבלל, לא לראות אף אחד,

להסתגר בבית, לצאת לטייל בעולם ולהיעלם.

אני יכולה לדבר על עצמי לשתף איך אני בחרתי – להתעלם.

מאחר והראש כל הזמן חושב,

בשבילי הדבר הכי טוב זה להיות עסוקה רוב הזמן.

אני מעסיקה את עצמי כל היום ובכל רגע, בכל מה שניתן.

הולכת ליוגה, עושה סאפ בכל זמן שאני בארץ,

מטפלת קצת בנכדה, מתעסקת בהמון עניינים מנהלתיים ובירוקרטיים,

(תודה להוריי ולילדיי שעדין מעסיקים אותי 🙂), מנהלת את הצימר שלנו,

נמצאת הרבה בטיסות (דיילת אוויר), כותבת ומתחזקת את האתר והבלוג שלי,

ומוצאת את עצמי כל הזמן עסוקה, בכל רגע נתון, העיקר לא לחשוב יותר מדי.

הכי טוב זה להיות בטיסות.

כשאני עולה לטיסה, אני מתחפשת.
גם בביגוד וגם במסכה כזו שאני שמה על הפנים.

יש את האיפור ואת החיוך הזה שלנו….

אף אחד לא יודע ואף אחד לא מרגיש את כל מה שמתחולל בי בפנים.

בתקופה של תחילת הלחימה כשבכלל לא ידענו מה קורה,

כשנדב נכנס לעזה ופשוט היה שם,

יצא לי פעמיים לקבל במהלך הטיסה הודעה מוסרטת ממנו.
ללוחמים אין טלפונים בפנים,

ואנחנו מסתמכים על מילואימניקים שיתנו לנו מהם אות חיים.

אז בטיסת סבב ללונדון,

פתאום קיבלתי סרטון של נדבי מדבר אלינו ומוסר דרישת שלום.

ואז יש את הרגע של ההתפרקות.

בכיתי את נשמתי בשירותים של המטוס,

שטפתי את הפנים יצאתי החוצה וחזרתי לחייך אל הנוסעים.

העבודה ממלאת מאוד ומשרתת את המטרה. בריחה.

אז איך אני מתמודדת?

אני פשוט מתעלמת.

לא רואה טלוויזיה, לא מדברת על המלחמה או על זה שנדבי בפנים,

ומעסיקה את עצמי כל יום עד כלות הנשימה.

גם התחלתי לעשות הפרשת חלה בכל שישי ומצרפת לזה שלל ברכות.

בכל פעם שנדבי נכנס,

אז כמה שעות לפני הוא מתקשר.

אנחנו עושים שיחה משפחתית.

הוא משתף פחות או יותר כמה זמן הם הולכים להיות בפנים,

וכמובן שזה לא סופי והרבה דברים משתנים תוך כדי.

הוא גם מודיע לנו מתי הוא הולך לסגור את הטלפון.

ואז אנחנו מקבלים הודעה: אני מנתק את הטלפון, אוהב אתכם. וזהו.

כשאני מקבלת את ההודעה הזאת, הנשימה נעתקת.

אין אוויר, אין אוויר לנשימה.

הגרון נחנק העיניים מתמלאות ואני מאבדת פעימות לב.

בתחילת הלחימה פתחתי בטלגרם משהו שנקרא "יומן מלחמה."

היתרון בטלגרם, שנדבי יוכל להתחבר לזה
כשהכל יגמר ולראות את הכל מההתחלה.

זה מעין "יומן מסע" של החיים שלנו מה -7.10

אני מכניסה לשם, לפי סדר כרונולוגי,

מדי יום, עם תאריך יומי,
כל דבר שקשור למלחמה ולמשפחה מההיבט של נדבי.

תמונות, כיתובים, גם מה שמעבירים בקבוצה של גדוד ההורים.

כן כן יש לנו דבר כזה שמחזיק אותנו
ונותן לנו פיסות מידה על הילדים ועל מצבם.

קבוצה של הגדוד,

של הפלוגה,

קבוצה של המחלקה.

והאמת, מזל שיש את כל הקבוצות האלו. שמעדכנות. שנותנות מידע להורים.

בקבוצת הגדוד, דואגים לשנע דברים לילדים, תרומות,

לפעמים מפנקים אותם בארוחת שישי שמכניסים להם.

הכל בהתנדבות מלאה של כל הורי הגדוד או תרומות שמארגנים.

יש לנו אמא מהגדוד "שמנהלת" אותנו עם המון סבלנות, במוטיבציה,

בכבוד, באסרטיביות, אך הכי חשוב בנועם.

זה כל כך לא מובן מאליו,

אנחנו פשוט זכינו בגדוד הזה !

אז איך מתמודד הורה לילד שנמצא בלחימה ?

בהתעלמות, בהתכחשות, בלחצים, בדאגה אין סופית….

בחוסר שינה, בעודף שינה, בהתנדבות, בעשייה….

באמת שכל אחד לוקח זאת אחרת,

ואצל כל אחד זה מותר, כי אין כל דרך אחרת.

זו הדרך שלו.
♥️