אין הרבה דברים שאני אוהבת יותר מארוחה משפחתית. כולם מגיעים, הבית מתמלא בקולות, בצחוקים, בשיחות שמתחילות בנושא אחד וקופצות לעשרה אחרים… כל אחד מביא איתו

כל ילד הוא עולם ומלואו. כל ילד מוצלח ומיוחד בדרכו. אחד בולט יותר, אחד פחות, אבל לכל אחד – יש את הייחודיות שלו !  

אף פעם לא מגיע לנו את הכאב שאנחנו חווים. לפעמים זה רק מזל רע. וזה יסתדר. רק זמן. רק למה הכאב צריך להיות מורכב כל

יש ימים שבהם העולם בחוץ רועש מדי. החדשות כבדות, הלב דרוך, והשגרה, אם בכלל יש כזו, מרגישה רחוקה.   אנחנו לא מוצאים רגע לעצמנו, ולא

(בתמונת הנושא, בחירה בהגרלה – מי תורו להציג) דמוקרטיה משפחתית.   משפט נחמד בסה"כ, קליל. כמעט טריוויאלי. אבל אצלנו? זה ממש לא התחיל ככה. הילדים

"לאבא שלי יש סולם." (נכתב ע"י תלמה אליגון רוז)   ככה הייתי רואה את אבא שלי. איש עם סולם.כזה שיודע להגיע גבוה, חכם, מחושב, יודע

שבת בבוקר, יום יפה… אמא שותה המון קפה, ואבא קורא המון עיתון… (אריק איינשטיין) אמממ…. לא אצלי 😊 הילדים שלי תמיד צחקו עליי, שזה לא

עם השנים, גיליתי שסלסלות הן לא רק כלי לסידור.   הן סוג של שקט נפשי שאפשר להעביר ממקום למקום. הן מזכירות לנו בית שיש בו

מותק, הילדים גדלו ! כמה אנחנו רוצים לעזור לילדים שלנו .לתמוך. להיות. לתת להם את המקום לפרוח ולהתפתח, אבל גם לדעת לשחרר, לתת להם את