לא משנה איזה גילאי ילדים יש לנו בבית.
תמיד שמח, תמיד יש דברים לבצע,
תמיד לא מצ'עמם, תמיד יש עניין !

מה עושים ואיך "משתלטים" על ניהול הבית
כשיש כמה וכמה ילדים ?
איך אפשר לעזור לנו ולהם בארגון היום יום והחיים ?
להקל עלינו שהכל ילך מהר ובנעימים,
ובלי ריבים מיותרים.

קבלו כמה טיפים (מניסיון) על ההתנהלות שלנו,
עם הקטנים שביניהם וגם עם הגדולים.

כשהילדים היו קטנים,
היה הכי קל לנהל אותם,
לדעת מה קורה איתם.

כדי להקל על חיי היום יום,
וגם כדי שבעלולי יעזור "בתפעול" השוטף שלהם,
היה לנו על המקרר כמה טבלאות של הילדים.
מה זה אומר ? –

הייתי מכינה טבלאות עם הנושאים הרלוונטיים ומניילנת אותם.
שמה אותם על המקרר (אפשר גם על דלת הכניסה),
וכך תמיד הכל היה ברור וידוע מראש.
הרי בחיי היום יום, אין זמן להתעסקויות מיותרות.
צריך שהכל יזרום במהירות וביעילות האפשרית.

אז מה היה לנו על המקרר ? –

** מערכת חוגים:
איזה ילד הולך לאיזה חוג ומה הן השעות של החוג.

** מערכת שעות וסנדוויצ'ים:
כן, כן, תתפלאו, יש דבר כזה….
כדי שלא כל בוקר ניתקל בשאלה מה אתה רוצה לארוחת 10,
ונתחיל דיונים בנושא, הייתה טבלה גם לזה.
מי אוכל מה ובאיזה יום.
איזה כריך להכין, איזה פרי לקחת, נשנוש וכו'.
כמובן שזה לא היה לכל השנה… היה אפשר לשנות…. כן ?!
ובטבלה היה גם רשום מתי הילד מסיים ללמוד באותו היום.
לכל ילד הייתה קופסת פלסטיק בצבע אחר,
ואחרי ארוחת הבוקר,
הם רק באו, "קטפו" את זה מהמטבח ויצאו לדרכם.

נשמע לכם הזוי – אולי.
יעיל – בטוח !
חוסך המון זמן בבוקר על שאלות צנצנת….

** הטבלה הכי חשובה על המקרר הייתה טבלת התורנויות:
כן, זו מהמשטר הצבאי 🙂
כמה ימים בשבוע ? – 7
אוקי. אז כל ילד מקבל יומיים (אז הם היו שלושה)
וביום השביעי, אין בעיה – עלינו…

מה היה לילדים שלי בטבלה הזו ? –
בבוקר היה לנקות את החצץ של החתולה ולתת לה לאכול.
בצהריים להעמיס מדיח הכלים.
בערב סידור שולחן האוכל.

כל דבר היינו עושים לילדים ביחד.
לכולם אותה התארגנות, הכל שווה בשווה.
גם המטלות שווה בשווה,
גם את המתנות וההפתעות – היה שווה בשווה.

המוטו שלנו היה תמיד:
אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.

כשנעזרתי בילדיי, (הזיכרון שלי לא משהו…)
מה לכתוב בפוסט, מה פספסתי,
מה הם זוכרים,
אז בני הבכור אמר לי גם לכתוב על התמונות שבפינת העבודה.
שעשיתי פעם, כשלכל אחד יש מילה שמייצגת אותו,
שזה בהקשר של תחושת שייכות. תשומת לב.
(מילים שלו, לא שלי.)

כי לא משנה מה היה בבית,
ואיך הייתה ההתנהלות,
ואפילו שזה היה אימוקרטיה,
(נו… אתם יודעים. כמו דמוקרטיה. רק ש… לא…
כשהילדים היו קטנים, אני החלטתי, ולכן זה נקרא "אימוקרטיה").
הילדים למדו הרבה ולקחו איתם הרבה דברים לארגז הכלים של חייהם.
והיום, כשילדיי אומרים לי שהם רוצים לגדל את ילדיהם,
כפי שאנחנו גידלנו אותם – אז אני יודעת שזה לא היה רע כל כך.

אף פעם זה לא היה אנחנו והם, אלא ביחד.
עושים הכל ביחד – כמשפחה.
עוזרים אחד לשני – כמשפחה.
לכן, גם העזרה בבית,
אפילו בדברים הקטנים ביותר,
זו עזרה משמעותית !

גם כביסה היינו תולים ביחד.
זה היה מעין "זמן איכות" עם ילד וגם עזרה בכביסה.
מי שהיה מגיע איתי לתלות כביסה,
היה מגיש את הבגדים לתלייה,
ותוך כדי זה היינו מנהלים שיחה על כל דבר.
ודרך אגב, גם היום כשהם בוגרים,
עדיין זה כך, וזו הפינה השקטה של הביחד האישי…

** בחדר האמבטיה, היה לילדים סלי כביסה אישיים לגרביים ותחתונים:
לכל אחד היה סל כביסה בצבע אחר,
לשם זרקו את הגרביים / תחתונים שלהם,
כך כיבסתי את זה, בתוך הסל,
כך העברתי למייבש,
והילדים קיבלו את סלי הכביסה אליהם – לקיפול.
נגמרו הערימות תחתונים / גרביים בסלון !

** על המדרגות, רשמתי את שמות הילדים:
כל דבר שהגיע בטעות לא למקומו,
הייתי שמה על המדרגה של ילד
והוא ידע שהוא צריך לקחת את זה עימו לחדר.

אין מדרגות – אפשר קופסאות ליד החדרים,
לתלות מתקן על הקיר בכניסה לכל חדר,
כל דבר – העיקר שהילד ייקח את הדברים שלו לחדרו,
ואני לא אצטרך לשים עוד משהו על המיטה או על השולחן,
שגם יישאר שם עד אין סוף !

ודרך אגב,
כשהייתה באה המנקה,
אם החדר לא היה מסודר לכבודה,
היא קיבלה ממני הוראה לדלג על החדר.
כי היא באה לנקות, ולא לסדר.
חובת הסדר – עליהם.
אין שום סיבה שילדים לא יסדרו את החדרים שלהם,
את הממלכה שלהם. זה שלהם.

** פתקי יציאה:
כשהם התבגרו עוד יותר,
והחלו לצאת בלילות,
וכל אחד היה חוזר בשעה אחרת,
לפעמים הם מצאו את עצמם נעולים מחוץ לבית 🙁
כי אחד האחים שחזר נעל את הבית עם הסוגר…

כך נולדו "הפתקים".
כל אחד שיצא, תלה את הפתק שלו על הדלת בחוץ.
כשהוא חזר הבייתה הוא הכניס את הפתק,
והאחרון שהגיע נעל סופית את הבית…
יותר לא היו מקרים של להתקשר אליי כי נתקעו בחוץ 🙂

** וכשהילדים כבר לא גרים בבית ?
הילדים גדלו, ועזבו את הבית,
ועכשיו הם באים בעיקר בסופ"שים.
מצאתי את עצמי במהלך השבוע,
שומרת להם דברים.
מכתבים שהגיעו אלינו הביתה ממוענים אליהם,
דברים שהייתי קונה ומחכים להם,
וכל דבר נוסף.

אז מה עושים ?
איפה שומרים את כל הדברים האלו שלא ייערמו לבלגן חדש ? –
הפיתרון שלי: שאקלים, מתלים !



כל ילד קיבל שאקל משלו, בצבע אחר.
אותם תליתי על המעקה.
שם אני תולה בכל פעם שקית עם הדברים של הילד.
כשהילד מגיע – הוא יודע מה שלו,
וכך – לא נערמים לי דברים על השולחנות / רצפות בבית.

אין מעקה לתלייה ? –
בטוחה שתוכלו למצוא מקום למתקן תלייה על הקיר,
וליצור לכם את הפינה המועדפת עליכם.
העיקר – שלא יהיה בערימות בכל מיני פינות !

** ועוד טיפ קטן… סימוני כוסות:
לא משנה קטנים כגדולים,
ילדים או מבוגרים,
כדי שלא בכל פעם ששותים שלוק מים נוציא כוס חדשה,
אפשר להשתמש במגוון אפשרויות של סימון כוסות.
כך, לכל אחד תהיה כוס על השיש,
עם סימון צבע כוס משלו,
ואז רק בסוף היום הכוס תיכנס למדיח …

יש לכם עוד רעיונות ?
רוצים לשתף אותי ואת הקוראים ?
אשמח לשמוע מכם בתגובות.