גידלנו את הילדים שלנו שמשפחה זה מעל הכל.

תמיד נהיה שם בשבילם.

בכל שלב ושלב של החיים, לא משנה מתי ואיך,

הם יודעים שכשיצטרכו – אנחנו מיד מתייצבים.

לכל דבר.

ולא תמיד זה היה כל כך קל….

אתחיל דווקא מסיפור די נחמד, שנתן לי להבין,

שכמה שלי זה נראה טבעי והגיוני,

זה בעצם לא מובן מאליו…

אז כשהבן שלי טס עם התלמידים שלו בחודש שעבר לארה"ב במסגרת תוכנית רמון,

(הניסוי של כיתתו זכה במקום הראשון בתחרות ספייסלאב של קרן רמון,

והפרס היה לשלוח את הניסוי שהם תכננו לתחנת החלל הבין לאומית,

והוא הצליח לארגן שהתלמידים יטוסו לראות שיגור לחלל).

כשהוא נתקע ברגע האחרון, עם הדפסה של עוד תעודות הוקרה למשפחות המארחות,

שחר הפנה אמא מהכיתה שלו שתיצור עימי קשר,

על מנת לשלוח לי את התעודות להדפסה.

בשיחת הטלפון, היא התפעלה וגם הייתה קצת בהלם מהעזרה שלי, גם כשהילד בוגר.

שאני זמינה ומיד קפצתי לעזרה.

תכלס, גם אם הייתי צריכה, הייתי נוסעת לחפש מקום להדפסה.

אז אמרתי לה, שתמיד אנו עושים כמיטב יכולתנו לילדים,

ולא משנה בני כמה הם.

ולפי תגובתה, הבנתי שמה שאצלי מובן מאליו,

זה לא כך אצל כולם. במיוחד כשהילדים כבר גדולים.

אבל בעצם – למה לא ?

למה לא לקפוץ לכל גחמה, עזרה שהם צריכים ?

למה לא לתת להם את כל כולנו בכל רגע נתון.

נכון, נתקלתי לא מעט בתגובות שונות של הסובבים אותי,

לגבי הנתינה האין סופית שלי לילדים.

אבל אני אוהבת לתת ולעזור בכל דבר, כל עוד אני יכולה ורוצה.

נכון, שלפעמים אני מבטלת את עצמי,

אני לא אומרת שלא,

אבל אני מעדיפה את האושר המשפחתי.

כי אני בהחלט מאמינה שמשפחה זה מעל הכל.

וגם הם מוותרים.

גם הם באים לקראתי,

כי הם יודעים ומעריכים את החשיבות המשפחתית.

ולא, זה לא היה תמיד ככה.

שנים נלחמתי על הביחד שלהם.

לא פעם האיחוד היה כרוך בדם, יזע ודמעות.

לא תמיד הם עשו או רצו לעשות דברים ביחד,

אבל אני התעקשתי.

והיום, כשהם נושקים לשנות ה 30 של חייהם,

אנו קוטפים את הפירות. עבודה קשה – מצליחה !

כך גם בפעילויות המשפחתיות.

כמשפחה, אנו מחפשים כל הזמן לעשות דברים ביחד.

את הפגישות המשפחתיות, את הטיולים, מפגשים שונים.

אבל בואו לא נטעה.

אנחנו לא מהמעיקים או מאלה שצריכים להיות דבוקים אחד לשני.

לא ולא.

לכולנו יש גבולות של משפחתיות ובמשך השנים,

למדנו לכבד ולתת את הספייס גם לאחר.

ולפעמים פחות חשוב לי הקשר ההדוק שלי איתם.

אני משחררת אותם לביחד שלהם, של ארבעתם.

כי יותר חשוב לי שהם ישמרו אחד על השני !

כך קורה שהם מתכננים להם פגישות בינם לבין עצמם.

רק האחים. בלי "נספחים".

לתת את תשומת הלב אחד לשנייה.

ויש להם גם דייטים של אחד על אחד,

לדוגמא, לבנות שלי יש "דייט" קבוע אצל רופא פעם בחצי שנה.

הן מתאמות בכוונה ביחד,

ואז הן יושבות אח"כ לאכול משהו ולקשקש ביחד.

מדברות, מקשיבות אחת לשנייה, מלמדות, תומכות. זה כל כך כיף….

או לבנים, דייט של סרטי מארוול שהם כל כך אוהבים.

הילדים יודעים.

שלא משנה מי ייכנס באמצע. בני זוג, בנות זוג,

הם יודעים שהאחים זה מעל הכל.

קודם כל זה הם בינם לבין עצמם,

ואז יתווספו לרשימה בני הזוג.

"אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".

זה מתחיל מהגרעין ומתפתח הלאה.
זה המוטו שלי לילדים – כבר שנים !

ותכלס, זה התחיל עוד בילדותם.

כשהילדים היו קטנים, היינו עושים דייטים

עם כל ילד לבד. אחד על אחד.

תשומת לב מרבית לילד.

תמיד נתנו להם את האמירות הללו של הביחד,

וחיזקנו אותם, או גם הענשנו אותם ביחד.

שיחלקו ביחד, שידעו שזה משותף לכולם. ביחד.

ואני – הכי מוקירה לזה תודה.

מלאת הערכה להקשבה ולתמיכה של האחד בשביל השנייה.

על הכבוד והעזרה ההדדית,

על החיפוש של הביחד שלהם.

אני יודעת שאני יכולה לקחת צעד אחורה ולתת להם זה את זה.

זה מה שחשוב. שיהיה להם אחד את השנייה – בעתיד.

רותם אמרה לי, שככל שהם יותר ביחד עכשיו,

כך זה שומר אותם ביחד, וזה גם ישמור עליהם כשהמשפחה תתרחב.

שזה ביסוס לפני שהמשפחה מתרחבת.

ושתמיד צריך להתאמץ ולהשקיע אחד בשני.

היא גם אמרה, שמה שעשינו בעבר איתם,

חזר אח"כ… בין האחים.

יופי !! אז כל המאמץ היה שווה !

ושחר, לא מזמן, שם לב בתמונות של הילדות,

איך בתור אח גדול, הוא תמיד ישב עם האחים שלו,

הקריא להם, שיחק איתם, עשה הכל איתם ביחד.

פתאום גם היה נראה לו הגיוני ביחס למקצוע שלו (מורה) ולמי שהוא היום,

איך הכל הגיע אליו מתוך המשפחה.

מה זה נתן העניק לו.

אז אולי ובטוח שזה שונה בכל בית ובית,

וכנראה שלכל אחד יש את הערכים ואת החוקים שלו…

אבל ללא ספק תמיד משפחה זה מעל הכל.

התקשורת לא תמיד פתוחה או בנויה היטב,

אבל אנו עובדים תמיד בלעשות יותר טוב.

למען משפחת הגרעין שלנו,

למען המשפחה המורחבת, ההורים שלנו,

כמה שאפשר, בכל רגע נתון.

משפחה.