"חיבוק, הוא המקום הטוב ביותר ליפול לתוכו."

אוי… כמה שאני אוהבת חיבוקים. מכורה אליהם.

החיבוק אצלי הוא צורך מאוד גדול לחום ואהבה.

החיבוק נותן תחושת ביטחון שאני כל כך זקוקה לה.
חיבוק מבחינתי ממלא אנרגיה,
מעשיר את המקבל מבלי לרוקן את הנותן.
יש לו משמעות של "הנני כאן",
אומר זאת ללא מילים.

ואני אוהבת להתחבק. אוהבת לחבק.
לא רק את בן זוגי, גם חברים, חברות.
לא, אני  לא רואה בחיבוק משהו מיני.
ממש לא.
חיבוק מבחינתי, אומר שאני פה בשבילך.
באתי לראות אותך, להיות איתך,
ואני שמחה להיות פה.

לא תמיד קיבלתי את אותו פידבק חיבוקי מהצד השני.
ולפעמים החיבוקים היו קרירים מדי. יבשים מדי.
אבל לא כולנו נולדנו חבקנים גדולים,
ובגלל זה מצאתי את עצמי לפעמים,
מחייבת חיבוק באמת. מכל הלב.
עם שתי ידיים, חיבוק חם ואוהב.

יש לי כל מיני חברים, שהייתי נותנת להם חיבוק,
והם מצידם היו מחבקים אותי עם יד אחת,
תוך כדי טפיחה על הגב, כאילו מעלים אותי לגרפס.
הלו… זה לא עובד ככה.

חיבוק זה עם שתי ידיים, שעוטפות, מחבקות, מכילות
ונותנות לך את התחושה הכי טובה בעולם !

נולדתי וגדלתי בבית מיוחד.
חום ואהבה מצד אחד, נוקשות ועוינות מצד שני.
למדתי לאהוב ולכבד את המשפחה ככה.
היו חיבוקים, היו נשיקות,
אך חום אמיתי לא היה קיים.

ואז גיליתי את הבעיה הכי גדולה שלי.
עם ילדיי יותר קשה לי.
היה קשה לי.
כשהם היו קטנים, היו חיבוקים ונשיקות,
ואז הגיע שלב הביניים,
של גיל הטיפש עשרה שתפס אותם ואותי (גדלנו ביחד, זוכרים ?)
אז התרחקתי, תפסתי מרחק מהאינטימיות הזו,
עד שהיא הלכה והתפוגגה.

אחר כך, להשלים את הדרך, היה הרבה יותר קשה.
אך בשנים האחרונות, אני בונה מחדש את האמון הזה איתם.
את החיבוקים, את הצורך לגעת וללטף אותם.
להביע להם חוזק ואהבה, כמו שאני עושה לכולם.
למה לא להם ?
אני הרי כל כך אוהבת להתחבק.
את בעלולי אני כל הזמן מחבקת.

ואם הוא קצת שוכח לתקופה קצרה, אני מזכירה לו שאני כאן,
שצריכה חיבוק, צריכה נחמה,
צריכה לדעת שהוא כאן בשבילי.

כמו שכתבתי לכם ב"כמה נקודות על זוגיות".

וכשנפגשים עם חברים, אני מחבקת במלא החום והאהבה.
אני פשוט מרגישה שככה אני מביעה את השמחה שלי לראותם.

אז למה עם ילדיי עדיין קשה לי ?
לא פייר !
אני לא רוצה את זה ככה…
לא מגיע להם ככה.
אבל הם, ארבעת המופלאים שלי,
לא רואים את זה.
מבחינתם אני נהדרת ככה. איך שאני.
אבל לא. אני רוצה יותר בשבילם.
להיות עוד יותר אוהבת, מחבקת ונותנת מעצמי.
גם להם.

לפני כמה זמן, חבר ש"לימדתי" אותו לחבק,
הראה לי את הספר של "גברת חיבוק" מאת רוג'ר הרגריבס.
מיד התאהבתי בספר הזה ובגברת המחבקת.
נזכרתי שבילדותי היו לי את הספרים הללו,
ומיד רצתי לקנות כמה מהם מחדש.
כן, כולל ובעיקר את "גברת חיבוק".

כתבות שלמות ומאמרים ילמדו אותנו על הצורך בחיבוק.
מה זה עושה לנו, מה זה עושה לסביבה שלנו.
איך זה משפיע על ילדנו, על המשפחתיות שלנו.

אני יודעת שיש לי עוד על מה לעבוד על עצמי.
אך היום אני נמצאת במקום די טוב.
מחבקת את ילדיי יותר ויותר,
דואגת "לקחת" לי חיבוקים כשאני מרגישה חייבת.

אני יודעת שאני צריכה את זה כמו אוויר לנשימה.
כולנו צריכים את זה.

גם אחרי ריב קשה, כמה שזה קשה,
לחיבוק יש את הקסם המיוחד הזה,
שמעביר את הכל ומשכיח כל כאב.
כמה לעיתים זה קשה – אפשר לקרוא כאן.

אז בואו נחבק, נתחבק ונאהב !